באחד הימים האחרונים הסעתי, כרגיל את הבן הגדול וחבריו (הטסטרים) מהלימודים.
ואז כל הדרך הם דיברו על איך הם מתים כבר להוציא את הרשיון, ואיזה קטע איך (שוב) אני לא עוברת טסט ומי נתן לי בכלל רשיון וגם ועל הגיוס ההולך ומתקרב שלהם.
אז אחרי כמה דקות שהקשבתי לכל הדיבורים המשמימים האלה נזכרתי שיש לי בננה בתיק ואמרתי לבן שלי: "פוצקי, אתה רוצה בננה?"
ופוצקי לא התבלבל, לא התפדח לפני חבריו בכלל, פשוט לקח את הבננה ואכל אותה כמו ילד טוב.
♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥
באמת, לא ברור לי איך הגענו למצב הזה
אבל כל פעם שבעלי טס לחו"ל לנסיעות העסקים שלו אני מפצירה בו לא לקנות לי מתנה,
ואח"כ כשהוא מודיע לי שביקשו ממנו להשאר בחו"ל עוד שבוע מאיזה שהיא סיבה לא ברורה אני מתחילה להגיד לו כל מיני דברים כמו: "מקווה שתזכור אותנו כשתחזור", "בטח קשה לך להיפרד מהמשפחה החדשה שלך שם", בטח אשתך הקוריאנית מתבאסת שלא תהיה בבת מצווה של הבת שלך", ובסוף, כאילו לא היו דברים מעולם, אני אומרת לו: טוב, אל תשכח להביא לנו מתנות".
כל כך בזוי
וכל כך לא הגיוני כי סתם יקר שם, באמת.
וכל זה כשערב נסיעתו אמרתי לו שלא יביא כלום.... ושכחתי...
ואז הוא חוזר וקונה לילדים כל מיני מעילים מטריפים ומביא המון שוקולד עם פירות (מה הקטע של שוקולד עם פירות בקוריאה? פעם אחרונה הוא הביא קופסה ע נ ק י ת של שוקולד אננס. אפילו אני ,שמסוגלת לאכול את העטיפה של השוקולד, לא פתחתי את זה....פלעכס).
ואז אחרי שהוא מסיים עם כולם הוא מגיע אלי
"ממש לא ידעתי מה לקנות לך" הוא פותח בחשש
"וידעתי שאת גם לא רוצה שאני אקנה לך בגדים כי אין לי מושג מה המידה שלך" (וטוב שכך)
"ואני יודע שאת גם לא מתה על תכשיטים" (שקר וכזב, אני מתה על תכשיטים)
"או בושם" (סוג של צודק, אני אוהבת לבחור בושם לבד)
"ואני גם יודע שאת תמיד דואגת שהשיניים שלך יהיו מאוד לבנות, נקיות ויפות" (או במילים אחרות, את אובססיבית בטירוף עם השיניים שלך).
"ושתמיד כואב לך הצוואר" (נכון)
"אז קניתי לך כל מיני דברים שיעזרו לך" מסיים בעלי את הסשן הדרמטי ושולף לי קופסה ענקית עם מלא מלא מברשות קטנות לניקוי בין השיניים (אין, אין על בעלי במתנות רומנטיות), עוד קופסה ענקית עם שתי מברשות שיניים חשמליות (אחת לי ואחת נוספת שמיד נחטפה על ידי הילדים שלי...סליחה חמודים...זאת מתנה שלי... מיד חטפתי חזרה), ולסיום מין מכשיר מוזר שנראה כמו צעיף עבה ועושה מסג' לצוואר (שנותר בינתיים בקופסתו).
בנוסף לכל אלה קיבלנו (כל המשפחה) צנצנת עם נוזל מצמח הג'ינסנג שאמור להפוך את כולנו לצעירים ויפים ולהבריא אותנו מיד מכל מחלותינו. הבן הגדול שהיה מצונן כל השבוע נאלץ מיד לקחת כפית מרה מהצנצנת ונותר מצונן כשהיה.
כל המתנות הבריאותיות האלה השאירו אותי בתחושת בלבול מסוימת (עם כל הכבוד לבריאות השן והצוואר כמובן), ומיד נשבעתי לעצמי שפעם הבאה שהוא נוסע אני סותמת, ולא אומרת את המילה "מתנות" לעולם יותר, וגם לא מתלוננת על זה שכואבת לי השן/או שכואב לי הצוואר (למרות שתמיד כואב לי הצוואר, מן הראוי שאפתח את הקופסה), ומיד מתכננת נקמה רפואית חוזרת בנסיעה הבאה שלי לחו"ל.
♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥
לפני חצי שנה בערך, כששמענו שעומד לצאת הסרט "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" או כמו שאני מיד קראתי לסרט "חיות הפרא, ואני לגמרי יודעת איפה למצוא אותן"(אצלי בבית, כאילו?) החלטנו שנלך לסרט הזה כשייצא.
כשאני אומרת "החלטנו" אני מתכוונת לעצמי (כמובן) ולילדיי הגדולים. בעלי, למרבה הצער לא כלול בבילוי מהסוג הזה מאחר והוא מסוגל לראות רק סוג אחד של סרטים, סרטים שיש בהם אנשים שמרביצים זה לזה. אין צורך אפילו בעלילה, מספיק שיהיו שם מספיק אנשים (לא נעים להגיד אבל עדיפות לכהיי עור) שפשוט ירביצו זה לזה, כדאי מאוד שהם יחזיקו גם סוגי נשק מגוונים ואם אפשר לשלב איזה מירוץ מכוניות אחד, זה כבר הופך לסרט מועמד לאוסקר מבחינת בעלי.
מכל הסיבות הללו בעלי לא נלקח בחשבון יותר בבילוי הקולנועי שלנו.
טרום הליכתנו לסרט התחילו דיונים ארוכים בין הבן שלי והבת שלי על איך אומרים "סלמנדרה" באנגלית (שם המשפחה של גיבור הסרט). התעורר איזה ויכוח שלם שנגמר בעצבנויות גדולות מאוד, הוא אמר סלמנדר, היא אמרה סקמנדר...לא משנה, עד היום זה לא לגמרי הובהר.
אחרי כמה ימים בא הבן הגדול ואמר לי: "אמא, סלמנדרה לא מדברת איתי".
ובמקום להגיד לו שיילך ויתנצל ויגיד לה שמה פתאום הם רבים ככה על שטויות, אמרתי לו: "וואו, סלמנדרה, זה שם גאוני, זה כל כך מתאים לה".
ככה עבר עוד שבוע, סלמנדרה לא דיברה עם אח שלה וגם לא הסכימה שנקרא לה סלמנדרה, ועוד הגדילה ראש והלכה להתלונן לאבא שלה, שמיד אמר לנו להפסיק להיות תינוקות ולהפסיק לקרוא לה סלמנדרה.
ואז קצת התביישנו בינינו לבין עצמנו, באמת, למה להתנהג ככה, זה כל כך לא יפה ובטח שלא בוגר, אז במשך כמה ימים התאפקנו לגמרי ורק כשכתבנו לה משהו בווטסאפ תמיד הוספנו לפחות תנין אחד קטן בתחילת השורה (למה אין אימוג'י של סלמנדרה?????? למה?????).
בסוף כמו שהרבה פעמים קורה, הדברים הסתדרו על הצד הטוב ביותר, הזמן עשה את שלו והרגיע את הרוחות, סלמנדרה התרגלה לשם החדש שלה, אנחנו גמרנו לעוף על עצמנו בכל פעם שקראנו לה ככה והחיים חזרו למסלולם (שזה אומר שחזרנו להוסיף אימוג'י של קופיף קטן וחמוד בכל פעם שכתבנו לה משהו, כמו שהיה מאז ומעולם).
כשנגמרה הסאגה הזאת התחילו דיונים מאוד ארוכים מתי בעצם אנחנו יכולים ללכת לסרט. יצא שהזמן היחיד בו כולנו פנויים הוא הקרנת הבכורה. "
"אבל למה שנלך בהקרנת בכורה כאילו אנחנו איזה מתלהבים שמחכים חצי שנה לסרט?" אמרתי לבעלי.
"באמת למה?" אמר לי בעלי, "זה כל כך לא אתם...לחכות חצי שנה...לקרוא אחד לשני בשמות מהסרט...לדבר על זה כל יום בארוחת ערב עד שאפילו אני יודע מה זה הסרט המעפן הזה ...אבל לא, את צודקת, זה לגמרי לא אתם."
ובאמת, כדי לא להראות התלהבות יתר הלכנו שבוע בדיוק אחרי הקרנת הבכורה.
הסרט עצמו חביב ולא יותר מזה (מצולם מאוד יפה והאפקטים מאוד יפים, אין ממש עלילה).
אבל לפחות הבת שלי זכתה בשם חדש ומקסים שכנראה ילווה אותה עוד שנים ארוכות.
וכרגיל, מצד עבודות היצירה אני מעלה חותמות חדשות
ואז כל הדרך הם דיברו על איך הם מתים כבר להוציא את הרשיון, ואיזה קטע איך (שוב) אני לא עוברת טסט ומי נתן לי בכלל רשיון וגם ועל הגיוס ההולך ומתקרב שלהם.
אז אחרי כמה דקות שהקשבתי לכל הדיבורים המשמימים האלה נזכרתי שיש לי בננה בתיק ואמרתי לבן שלי: "פוצקי, אתה רוצה בננה?"
ופוצקי לא התבלבל, לא התפדח לפני חבריו בכלל, פשוט לקח את הבננה ואכל אותה כמו ילד טוב.
♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥
באמת, לא ברור לי איך הגענו למצב הזה
אבל כל פעם שבעלי טס לחו"ל לנסיעות העסקים שלו אני מפצירה בו לא לקנות לי מתנה,
ואח"כ כשהוא מודיע לי שביקשו ממנו להשאר בחו"ל עוד שבוע מאיזה שהיא סיבה לא ברורה אני מתחילה להגיד לו כל מיני דברים כמו: "מקווה שתזכור אותנו כשתחזור", "בטח קשה לך להיפרד מהמשפחה החדשה שלך שם", בטח אשתך הקוריאנית מתבאסת שלא תהיה בבת מצווה של הבת שלך", ובסוף, כאילו לא היו דברים מעולם, אני אומרת לו: טוב, אל תשכח להביא לנו מתנות".
כל כך בזוי
וכל כך לא הגיוני כי סתם יקר שם, באמת.
וכל זה כשערב נסיעתו אמרתי לו שלא יביא כלום.... ושכחתי...
ואז הוא חוזר וקונה לילדים כל מיני מעילים מטריפים ומביא המון שוקולד עם פירות (מה הקטע של שוקולד עם פירות בקוריאה? פעם אחרונה הוא הביא קופסה ע נ ק י ת של שוקולד אננס. אפילו אני ,שמסוגלת לאכול את העטיפה של השוקולד, לא פתחתי את זה....פלעכס).
ואז אחרי שהוא מסיים עם כולם הוא מגיע אלי
"ממש לא ידעתי מה לקנות לך" הוא פותח בחשש
"וידעתי שאת גם לא רוצה שאני אקנה לך בגדים כי אין לי מושג מה המידה שלך" (וטוב שכך)
"ואני יודע שאת גם לא מתה על תכשיטים" (שקר וכזב, אני מתה על תכשיטים)
"או בושם" (סוג של צודק, אני אוהבת לבחור בושם לבד)
"ואני גם יודע שאת תמיד דואגת שהשיניים שלך יהיו מאוד לבנות, נקיות ויפות" (או במילים אחרות, את אובססיבית בטירוף עם השיניים שלך).
"ושתמיד כואב לך הצוואר" (נכון)
"אז קניתי לך כל מיני דברים שיעזרו לך" מסיים בעלי את הסשן הדרמטי ושולף לי קופסה ענקית עם מלא מלא מברשות קטנות לניקוי בין השיניים (אין, אין על בעלי במתנות רומנטיות), עוד קופסה ענקית עם שתי מברשות שיניים חשמליות (אחת לי ואחת נוספת שמיד נחטפה על ידי הילדים שלי...סליחה חמודים...זאת מתנה שלי... מיד חטפתי חזרה), ולסיום מין מכשיר מוזר שנראה כמו צעיף עבה ועושה מסג' לצוואר (שנותר בינתיים בקופסתו).
בנוסף לכל אלה קיבלנו (כל המשפחה) צנצנת עם נוזל מצמח הג'ינסנג שאמור להפוך את כולנו לצעירים ויפים ולהבריא אותנו מיד מכל מחלותינו. הבן הגדול שהיה מצונן כל השבוע נאלץ מיד לקחת כפית מרה מהצנצנת ונותר מצונן כשהיה.
כל המתנות הבריאותיות האלה השאירו אותי בתחושת בלבול מסוימת (עם כל הכבוד לבריאות השן והצוואר כמובן), ומיד נשבעתי לעצמי שפעם הבאה שהוא נוסע אני סותמת, ולא אומרת את המילה "מתנות" לעולם יותר, וגם לא מתלוננת על זה שכואבת לי השן/או שכואב לי הצוואר (למרות שתמיד כואב לי הצוואר, מן הראוי שאפתח את הקופסה), ומיד מתכננת נקמה רפואית חוזרת בנסיעה הבאה שלי לחו"ל.
♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥
לפני חצי שנה בערך, כששמענו שעומד לצאת הסרט "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" או כמו שאני מיד קראתי לסרט "חיות הפרא, ואני לגמרי יודעת איפה למצוא אותן"(אצלי בבית, כאילו?) החלטנו שנלך לסרט הזה כשייצא.
כשאני אומרת "החלטנו" אני מתכוונת לעצמי (כמובן) ולילדיי הגדולים. בעלי, למרבה הצער לא כלול בבילוי מהסוג הזה מאחר והוא מסוגל לראות רק סוג אחד של סרטים, סרטים שיש בהם אנשים שמרביצים זה לזה. אין צורך אפילו בעלילה, מספיק שיהיו שם מספיק אנשים (לא נעים להגיד אבל עדיפות לכהיי עור) שפשוט ירביצו זה לזה, כדאי מאוד שהם יחזיקו גם סוגי נשק מגוונים ואם אפשר לשלב איזה מירוץ מכוניות אחד, זה כבר הופך לסרט מועמד לאוסקר מבחינת בעלי.
מכל הסיבות הללו בעלי לא נלקח בחשבון יותר בבילוי הקולנועי שלנו.
טרום הליכתנו לסרט התחילו דיונים ארוכים בין הבן שלי והבת שלי על איך אומרים "סלמנדרה" באנגלית (שם המשפחה של גיבור הסרט). התעורר איזה ויכוח שלם שנגמר בעצבנויות גדולות מאוד, הוא אמר סלמנדר, היא אמרה סקמנדר...לא משנה, עד היום זה לא לגמרי הובהר.
אחרי כמה ימים בא הבן הגדול ואמר לי: "אמא, סלמנדרה לא מדברת איתי".
ובמקום להגיד לו שיילך ויתנצל ויגיד לה שמה פתאום הם רבים ככה על שטויות, אמרתי לו: "וואו, סלמנדרה, זה שם גאוני, זה כל כך מתאים לה".
ככה עבר עוד שבוע, סלמנדרה לא דיברה עם אח שלה וגם לא הסכימה שנקרא לה סלמנדרה, ועוד הגדילה ראש והלכה להתלונן לאבא שלה, שמיד אמר לנו להפסיק להיות תינוקות ולהפסיק לקרוא לה סלמנדרה.
ואז קצת התביישנו בינינו לבין עצמנו, באמת, למה להתנהג ככה, זה כל כך לא יפה ובטח שלא בוגר, אז במשך כמה ימים התאפקנו לגמרי ורק כשכתבנו לה משהו בווטסאפ תמיד הוספנו לפחות תנין אחד קטן בתחילת השורה (למה אין אימוג'י של סלמנדרה?????? למה?????).
בסוף כמו שהרבה פעמים קורה, הדברים הסתדרו על הצד הטוב ביותר, הזמן עשה את שלו והרגיע את הרוחות, סלמנדרה התרגלה לשם החדש שלה, אנחנו גמרנו לעוף על עצמנו בכל פעם שקראנו לה ככה והחיים חזרו למסלולם (שזה אומר שחזרנו להוסיף אימוג'י של קופיף קטן וחמוד בכל פעם שכתבנו לה משהו, כמו שהיה מאז ומעולם).
כשנגמרה הסאגה הזאת התחילו דיונים מאוד ארוכים מתי בעצם אנחנו יכולים ללכת לסרט. יצא שהזמן היחיד בו כולנו פנויים הוא הקרנת הבכורה. "
"אבל למה שנלך בהקרנת בכורה כאילו אנחנו איזה מתלהבים שמחכים חצי שנה לסרט?" אמרתי לבעלי.
"באמת למה?" אמר לי בעלי, "זה כל כך לא אתם...לחכות חצי שנה...לקרוא אחד לשני בשמות מהסרט...לדבר על זה כל יום בארוחת ערב עד שאפילו אני יודע מה זה הסרט המעפן הזה ...אבל לא, את צודקת, זה לגמרי לא אתם."
ובאמת, כדי לא להראות התלהבות יתר הלכנו שבוע בדיוק אחרי הקרנת הבכורה.
הסרט עצמו חביב ולא יותר מזה (מצולם מאוד יפה והאפקטים מאוד יפים, אין ממש עלילה).
אבל לפחות הבת שלי זכתה בשם חדש ומקסים שכנראה ילווה אותה עוד שנים ארוכות.
וכרגיל, מצד עבודות היצירה אני מעלה חותמות חדשות
שיהיה לנו סוף שבוע מקסים וקפוא
אוהבת אתכם
דורית
