סיפור אימה על הפלאפון של בן שמונה וקצת יצירות חדשות נחשפות

ברגע שבן שמונה עלה לכיתה ג', הוא דרש פלאפון.
אמנם כבר בכיתה א' היו ילדים עם פלאפון, אבל דחינו את הקץ כמה שיכלנו. (כי באמת, מה יש לילד בכיתה א' לקחת  פלאפון לבית ספר, ואז בהפסקה להחביא בכיס, כי אסור פלאפון בבית ספר, לרוץ איתו לשירותים ולהתקשר ולהתבכיין לאמא שלו על כל מיני דברים שבקושי הספיקו לקרות לו...באמת...).

אבל בכיתה ג' התחיל בן שמונה לחזור לבד הביתה (ועוד עם מפתח), ומי שחוזר לבד הביתה, מקבל פלאפון, ככה זה בחיים.

מיד דרש בן שמונה אייפון 6. "אין בעיה" אמרנו לו, "תקבל אייפון" ובאמת הוא קיבל את האייפון הישן של אבא שלו שהיה זרוק במגירה (ומספרו לא 6).

וככה הולך לו בן שמונה לבית הספר, עם הפלאפון, או לפחות אמור ללכת אבל בתשעים אחוז מהזמן הוא שוכח את הפלאפון בבית ואז כולם מתחילים לחפש את בן שמונה ולבדוק אם הוא בסדר והצליח להיכנס לבד הביתה עם המפתח (או איבד אותו) ואין שום אפשרות לברר את הפרטים האלה.

בזמן שבן שמונה לא שוכח את הפלאפון, הוא פשוט מאבד אותו בבית (ולא בבית הספר כי הפלאפון לא מגיע הרבה לבית הספר). וכמובן שמתחיל מסע חיפושים אחר הפלאפון של בן שמונה.

מסתבר (לפי גירסתו של בן שמונה) שהפלאפון לא הולך לאיבוד אלא נגנב.
"נכנס הביתה גנב" הוא אומר לי ברצינות גמורה "וגנב לי את הפלאפון".
אחרי חיפוש מדוקדק אני מוצאת את הפלאפון ושואלת את בן שמונה איך זה יכול להיות
"הגנב החזיר" אומר לי בן שמונה, "כנראה שהוא הרגיש רגשות אשמה והחזיר לי".
כן, לגמרי.
(לפני כמה ימים הבת שלי שכחה את הדלת של המקרר פתוחה והלכה לישון, התברר שזה לא היא אלא הגנב, שוב, הגיוני)

אבל בזה לא נגמרות הבעיות עם הפלאפון של בן שמונה, הן רק מתחילות
מסתבר שילדים מהכיתה פתחו קבוצת ווטצאפ כיתתית.
מיד כל האמהות עשו שיחה בהולה בקבוצת הווצאפ של האמהות כדי לדון האם זה בסדר והאם להרשות לילדים.
קבוצת האמהות של כיתה ג' היא הקבוצה הפעילה ביותר שיש לי ורק בדיון הזה היו 9,000 הודעות חופרות, כי על כל מילה שאמא אחת אומרת, עוד שלושים אמהות עושות לה "לייק" (ולפעמים סתם שולחות איזה פרח או חיה שלא קשורות לנושא).

לאחר דיונים ארוכים וסוערים האמהות אמרו שצריך לעשות מעקב אחרי מה שהילדים מעלים בקבוצה ולשמור על רמה נאותה של תכנים.
לי כל הסיפור הזה נראה קשקוש מוחלט ונמנעתי מלעשות "לייק" על ההחלטה (כי אמרתי לעצמי שמה ילדים בני שמונה כבר יכתבו בקבוצה שלהם).

ועכשיו כולכם מצקצקים בלשונכם ואומרים שטעיתי ושילדים יכולים לעשות המון דברים לא ראויים בקבוצה. ואתם יודעים מה? אתם מה זה צודקים, ואני טעיתי, ובגדול (באמת, זאת פעם ראשונה שזה קורה לי, הרגשה מאוד מוזרה...לטעות....מזל שזה כל כך נדיר אצלי....).

הקיצר, הסיכום היה שכל יום איזה אמא אקראית פותחת לילד שלה את הפלאפון ועוברת על כל ההודעות. אני לא טרחתי בכלל לעשות את זה (בסדר, כבר דיברנו על כל העניין הזה של הטעות, לא צריך להמשיך לצקצק).

וככה עברו להם הימים והמון המון הודעות נכתבו בווצאפ של הילדים ואני לא טרחתי. אבל אמהות אחרות כן טרחו. טרחו ויגעו ובסוף מצאו.
ובערב גשום אחד גבירותי ורבותיי, הגיע הרגע שחיכיתם לו בסבלנות רבה ומצוקצקת כל כך, לקבוצת האמהות הגיעה הודעה בזו הלשון:

הפסקה  למוסיקה דרמטית ברקע

אמא של נעם:
"אני רוצה להודות לכל האמהות האמיצות שהעירו את תשומת ליבי לעניין, דיברתי היום עם נעם בעקבות ההודעה שהיא העלתה. רק אחרי שהבהרתי לנעם מה הפירוש של הדברים שהיא העלתה, היא מאוד נבהלה ואמרה לי שהיא בכלל לא ידעה מה זה אומר, ושהיא ממש ממש מצטערת ושזה משהו שהיא ראתה בתכנית בטלויזיה, אני מוסרת את התנצלותי הכנה, הדברים נאמרו מתוך בורות וגם נעם מאוד מאוד מצטערת. בינתיים נאסר עליה להשתתף בכל קבוצת ווצאפ שהיא. מחר תערוך המורה שיחה בכיתה בנושא. שיהיה לכולנו ערב טוב".

הא, תדהמה, בהיתי מספר רגעים בהודעה הדרמטית ואז טסתי לחפש את הפלאפון (האבוד/גנוב תמידית) של בן שמונה.
(הודעות מן הסוג הזה שנואות עליי ביותר, ראבאק, תגידי  מה הילדה אמרה...)

ואחרי חיפוש קדחתני ברחבי הבית מצאתי את הפלאפון של בן שמונה והייתי צריכה לעבור על מאות הודעות מטופשות שהילדים כתבו וברובן הן היו מילדה בשם דנה שכתבה: "נו, תעשו אותי כבר המנהלת של הקבוצה", ועוד כמה עשרות הודעות קוליות שבהן דנה אמרה: "נו, תעשו אותי כבר המנהלת של הקבוצה" עד שהגעתי להודעה החשודה.

אתנחתא דרמטית, עוד מוסיקה מפחידה ברקע...

בהודעה קולית אחת (בין מליון הודעות קוליות) אמרה נעם: "אני רוצה לעשות סקס עם בן"

צקצוק תדהמה עצום (שלי, לגמרי שלי), קצת השתנקות, רגשות אשם , גל גדול של חרטה על זה שבכלל הרשיתי לבן שמונה פלאפון, ולא עברתי על ההודעות...אפילו הקוליות...אפילו שזה לוקח שנתיים לעבור על הכל...וגם ריספקט לאמהות שטרחו והאזינו לכל ההודעות שהילדים העלו.

ואז חזרתי לקרוא בקבוצת האמהות. בזמן הזה חיכו לי כבר איזה 13000 הודעות שהתחילו ב: "כל הכבוד לאמא של נעם על האומץ לכתוב את ההודעה הזאת" ולאט לאט הלכו והתחלפו בהודעות מסוג: "עם כל הכבוד לאמא של נעם על ההודעה, לא מספיק לבדוק מה הילדה מעלה בווצאפ אלא להקפיד על התכנים שהיא רואה בטלויזיה".


הנחמה היחידה שהיתה לי מכל הסיפור הזה היא שבן שמונה בכלל לא ראה/שמע/קרא את ההודעות האלה (יען כי לא היה לו מושג איפה הפלאפון).
ולמחרת עשתה המורה שיחה לילדים בכיתה והם דיברו על "תכנים לא ראויים" ובן שמונה בכלל לא ידע מה היה בהודעה הזאת ואמר שהשיחה בכיתה היתה כי מישהו קילל (אתם רואים? זה שהילד שלכם חתיכת חללית יכול להיות כל כך יעיל לפעמים).

ומאז אין לי ברירה אלא לקחת לבן שמונה את הפלאפון, ולטרוח, ולעבור על כל ההודעות שלו (ולא, דנה מעולם לא הפכה מנהלת), ולבדוק שאין לו קבוצות של ילדים מלבד הקבוצה הרשמית של הכיתה וגם לשמוח קצת על זה שבן שמונה שוכח רוב הזמן את הפלאפון שלו....

ועכשיו תלכו, תתלשו לילדים שלכם את הפלאפון מהיד (או תחפשו בכל הבית ובסוף תמצאו אותו במדפים של הנעליים) ותקראו שם הכל. אולי תופתעו קצת ואולי תצקצקו קצת לעצמכם.

דרך אגב, אתמול בן חמש ביקש גם פלאפון...הא...

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

ולאחר שסיימנו עם סיפור האימה, נעבור לדברים הרבה הרבה יותר חביבים.

במשך כל הקיץ ישבתי וסרגתי (במזגן, לא לדאוג), סרגתי וסרגתי וסרגתי את כל החמודים האלה (וגם עוד כמה חברים שסירבו להצטלם יפה) ועכשיו כולם מחפשים בית.
כל הבובות הסרוגות מועמדות למכירה
אם זה מעניין אתכם, צרו איתי קשר באימייל שלי:
mekoopelet1@gmail.com

* עסקי החותמות מתנהלים כרגיל, פנו אלי להזמנת חותמת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 שיהיה לכולנו שבוע מצויין
בהרבה אהבה
דורית