זהו, זה כאן, גם אם אני אמשיך להכחיש, ולעשות כאילו זה לא פה, ולהתנגד, ולהתנהג בילדותיות (נו, מה חדש?), זה לא יעזור. זה פה וזה יישאר עוד חודש (כמעט)....החופש הגדול
זה יהיה פוסט עצבני ומקטר, שכולו זיעה ועצבים וסיפורי גמילה של הקטנצ'יק (שמתם לב שלא השתמשתי בכינוי הישן שלו "תינוק"? כי אפילו אני מבינה שילד בן 3 שכבר ממש כמעט גמול לגמרי, לא ייקרא מעתה והלאה בכינוי "תינוק").
דווקא התחלנו את הקיץ טוב, חמי וחמותי (שיחיו) הזמינו את כולנו לחופשה ביוון וכך כבר ב 1.7 הוא היום הראשון לחופש (של הילדים, אני כמובן לא בחופש אף פעם...) מצאנו את עצמנו על המטוס עמוסים בילדים ובציוד. ( ברור לכם שלא אני זו שקבעה את התאריך, או אפילו נשאלה האם הוא נוח לה ,כי איזה אמא קובעת תאריך חופשה בזמן שיש קייטנה? כאילו?).
וכך נסענו לנו, ביום הראשון של החופשה ונהנינו כל כך (אפילו שהייתי ממש צריכה להתנהג יפה כל הזמן ולא להיות כפויית טובה וחוצפנית ועוד כל מיני התנהגויות שמסתבר שאני רגילה אליהן...ולא להמריד את הגיסות שלי כי מסתבר שזה לא יפה...אופס...).
משם, תאמינו לי, זה רק הלך והתדרדר, שתי דקות אחרי שחזרנו מהנופש, בעלי הלך לאימון הג'יאוג'יצו שלו וחזר עם יד שבורה.
ליתר דיוק, מיד אחרי האימון הוא המשיך למוקד החירום, ושם צילמו אותו וקיבעו וגיבסו ועוד כל מיני דברים שלמחרת הוא סיפר לי עליהם באריכות (כאילו לא חוקק מעולם בבית החוק של "פציעות האימונים") ואחרי כל הגיבוסים הוא חזר הביתה והלך לישון (אני כבר נחרתי מזמן ואפילו לא הייתי מודעת לכל הדרמה הזאת) ורק בבוקר כשקמתי שמתי לב שצמח משהו חדש לבעלי על היד, ואז הסתכלתי על זה ארוכות ומה שחשבתי במשך תקופה מאוד ארוכה באמת הוכח כנכון - מבטים קטלניים לגמרי יכולים להעיר בן אדם - עובדה, בעלי התעורר מזה ואז אמר לי שזה קרה באימון ואז לא רציתי לשמוע על זה יותר.... כי מי שובר בתחילת החופש הגדול יד? ועוד יד ימין? ואז לא יכול במשך חודש שלם לקלח את שני הבנים הקטנים שלו? באמת....מאז הוא זכה לכינוים שונים כגון "האיש והיד", "יד הנפץ", ו"מר נזק" (בסדר, לא חזקים אצלנו בפירגון...).
הקיצר, קצת לפני שהקטנצ'יק חגג יום הולדת שלישי החלטתי (החלטה שלי פרטית, אף אחד לא חשב שהילד בשל, לא אבא של הילד, לא אחים של הילד ולגמרי לא הילד עצמו...) שהגיע הזמן לגמול אותו כי הוא חמור גדול בן 3 (כינוי חיבה בבית שלנו לאדם בוגר). ואחרי שיכנועים ופיתויים (בסדר, נגיד את זה בגלוי...שוחד...) הילד הסכים להוריד את החיתול וללבוש תחתונים ואז להמשיך לעשות מה שהוא עשה בחיתול בתוך התחתונים.
זה השלב שבו את לגמרי בין המיצרים. מצד אחד, את מבינה שלמרות גילו המתקדם, הוא לא ממש בשל... ומצד שני...גן עירייה עוד חודשיים....(לגן עירייה יש להגיע גמול, זה ידוע לגמרי). ו
אז התחלנו בסיחרור שלם של שאלות (יש לך פיפי? אז למה את מחזיק את ה bolbol אם אין לך? נו, בוא נרוץ ביחד לשירותים...) והמון תשובות זועמות ("די, אין לי, לא רוצה...תעז'בי אותי...) ובסוף ריצה מטורפת לשירותים והמון צעקות מסוג "נו, תכניס כבר את ה bolbol תכניס אותו..." (כי זה נורא נחמד שאתה רוצה לשבת על האסלה, אבל אתה בן? כאילו? אז זאת לוגיסטיקה אחרת לגמרי אם אתה יושב?) ואז הוא מתעצבן והכל בורח החוצה, וברוב הפעמים ברוב ייאושי אני אומרת לו: "טוב, נו, אויש, אני אחזיק לך את ה bolbol (ובצד אני תמיד שומעת את בעלי ממלמל לעצמו: "למה לי היא לא אומרת דברים כאלה?) ותמיד אני כל כך עצבנית ומיוזעת שזה אפילו לא מצחיק אותי....
וגם ילד בן 6 (פעוט לשעבר) שנפלה לו שן, והוא אמר לי בגאווה: "אמא, זאת השן הראשונה שלי" ושני אחים גדולים שבשניה שנפלה לו השן אמרו לו: "תשמע טוב, אין דבר כזה פיית שיניים, עכשיו יספרו לך כל מיני סיפורים על הפייה, ואיך היא תקנה לך מתנה, וכל מיני שטויות כאלה...אל תאמין, גם אנחנו היינו בסרט הזה וסיפרו לנו אותם סיפורים ...אמא קונה לך את המתנה...אין דבר כזה פיית שיניים" (הם עברו אחר כך תחקיר מעמיק על למה להרוס לילד חלומות ילדות ואמרו שהם לא רוצים שהוא יגדל "תמים וטמבלון כזה שמאמין בשטויות") אבל הנזק כבר נעשה, ואז בעלי שחשב שאולי עוד אפשר לתקן את הטעות האיומה, סיפר לילד מן סיפור שלם על איך אמא בבוקר עובדת בעבודה רגילה אבל בלילה היא עובדת בתור פיית שיניים (טוב, מכל המקצועות הלייליים שיכלתי לעשות עוד יצאתי בזול) ויצא שטימטמנו את הילד עוד יותר ממה שהתכוונו.
זה יהיה פוסט עצבני ומקטר, שכולו זיעה ועצבים וסיפורי גמילה של הקטנצ'יק (שמתם לב שלא השתמשתי בכינוי הישן שלו "תינוק"? כי אפילו אני מבינה שילד בן 3 שכבר ממש כמעט גמול לגמרי, לא ייקרא מעתה והלאה בכינוי "תינוק").
דווקא התחלנו את הקיץ טוב, חמי וחמותי (שיחיו) הזמינו את כולנו לחופשה ביוון וכך כבר ב 1.7 הוא היום הראשון לחופש (של הילדים, אני כמובן לא בחופש אף פעם...) מצאנו את עצמנו על המטוס עמוסים בילדים ובציוד. ( ברור לכם שלא אני זו שקבעה את התאריך, או אפילו נשאלה האם הוא נוח לה ,כי איזה אמא קובעת תאריך חופשה בזמן שיש קייטנה? כאילו?).
וכך נסענו לנו, ביום הראשון של החופשה ונהנינו כל כך (אפילו שהייתי ממש צריכה להתנהג יפה כל הזמן ולא להיות כפויית טובה וחוצפנית ועוד כל מיני התנהגויות שמסתבר שאני רגילה אליהן...ולא להמריד את הגיסות שלי כי מסתבר שזה לא יפה...אופס...).
משם, תאמינו לי, זה רק הלך והתדרדר, שתי דקות אחרי שחזרנו מהנופש, בעלי הלך לאימון הג'יאוג'יצו שלו וחזר עם יד שבורה.
ליתר דיוק, מיד אחרי האימון הוא המשיך למוקד החירום, ושם צילמו אותו וקיבעו וגיבסו ועוד כל מיני דברים שלמחרת הוא סיפר לי עליהם באריכות (כאילו לא חוקק מעולם בבית החוק של "פציעות האימונים") ואחרי כל הגיבוסים הוא חזר הביתה והלך לישון (אני כבר נחרתי מזמן ואפילו לא הייתי מודעת לכל הדרמה הזאת) ורק בבוקר כשקמתי שמתי לב שצמח משהו חדש לבעלי על היד, ואז הסתכלתי על זה ארוכות ומה שחשבתי במשך תקופה מאוד ארוכה באמת הוכח כנכון - מבטים קטלניים לגמרי יכולים להעיר בן אדם - עובדה, בעלי התעורר מזה ואז אמר לי שזה קרה באימון ואז לא רציתי לשמוע על זה יותר.... כי מי שובר בתחילת החופש הגדול יד? ועוד יד ימין? ואז לא יכול במשך חודש שלם לקלח את שני הבנים הקטנים שלו? באמת....מאז הוא זכה לכינוים שונים כגון "האיש והיד", "יד הנפץ", ו"מר נזק" (בסדר, לא חזקים אצלנו בפירגון...).
אחר כך השקעתי ממש המון המון זמן בגמילה של הקטנצ'יק (רק תיראו איך זה יכל להיות מן בלוג מדהים כזה של טיולים בארץ ובעולם עם המלצות למקומות יפים וצילומים של ים וכאלה וברגע אחד חזרנו למקום הטבעי של הבלוג - קקי...)
הקיצר, קצת לפני שהקטנצ'יק חגג יום הולדת שלישי החלטתי (החלטה שלי פרטית, אף אחד לא חשב שהילד בשל, לא אבא של הילד, לא אחים של הילד ולגמרי לא הילד עצמו...) שהגיע הזמן לגמול אותו כי הוא חמור גדול בן 3 (כינוי חיבה בבית שלנו לאדם בוגר). ואחרי שיכנועים ופיתויים (בסדר, נגיד את זה בגלוי...שוחד...) הילד הסכים להוריד את החיתול וללבוש תחתונים ואז להמשיך לעשות מה שהוא עשה בחיתול בתוך התחתונים.
זה השלב שבו את לגמרי בין המיצרים. מצד אחד, את מבינה שלמרות גילו המתקדם, הוא לא ממש בשל... ומצד שני...גן עירייה עוד חודשיים....(לגן עירייה יש להגיע גמול, זה ידוע לגמרי). ו
אז התחלנו בסיחרור שלם של שאלות (יש לך פיפי? אז למה את מחזיק את ה bolbol אם אין לך? נו, בוא נרוץ ביחד לשירותים...) והמון תשובות זועמות ("די, אין לי, לא רוצה...תעז'בי אותי...) ובסוף ריצה מטורפת לשירותים והמון צעקות מסוג "נו, תכניס כבר את ה bolbol תכניס אותו..." (כי זה נורא נחמד שאתה רוצה לשבת על האסלה, אבל אתה בן? כאילו? אז זאת לוגיסטיקה אחרת לגמרי אם אתה יושב?) ואז הוא מתעצבן והכל בורח החוצה, וברוב הפעמים ברוב ייאושי אני אומרת לו: "טוב, נו, אויש, אני אחזיק לך את ה bolbol (ובצד אני תמיד שומעת את בעלי ממלמל לעצמו: "למה לי היא לא אומרת דברים כאלה?) ותמיד אני כל כך עצבנית ומיוזעת שזה אפילו לא מצחיק אותי....
וגם ילד בן 6 (פעוט לשעבר) שנפלה לו שן, והוא אמר לי בגאווה: "אמא, זאת השן הראשונה שלי" ושני אחים גדולים שבשניה שנפלה לו השן אמרו לו: "תשמע טוב, אין דבר כזה פיית שיניים, עכשיו יספרו לך כל מיני סיפורים על הפייה, ואיך היא תקנה לך מתנה, וכל מיני שטויות כאלה...אל תאמין, גם אנחנו היינו בסרט הזה וסיפרו לנו אותם סיפורים ...אמא קונה לך את המתנה...אין דבר כזה פיית שיניים" (הם עברו אחר כך תחקיר מעמיק על למה להרוס לילד חלומות ילדות ואמרו שהם לא רוצים שהוא יגדל "תמים וטמבלון כזה שמאמין בשטויות") אבל הנזק כבר נעשה, ואז בעלי שחשב שאולי עוד אפשר לתקן את הטעות האיומה, סיפר לילד מן סיפור שלם על איך אמא בבוקר עובדת בעבודה רגילה אבל בלילה היא עובדת בתור פיית שיניים (טוב, מכל המקצועות הלייליים שיכלתי לעשות עוד יצאתי בזול) ויצא שטימטמנו את הילד עוד יותר ממה שהתכוונו.
ובתוך כל המהומה הרגילה הזאת רץ לו התוכי על הריצפה, חופשי ומאושר. השבוע הייתי בטוחה שדרכתי עליו כי שניה לפני כן ראיתי אותו רץ לידי ואז בטעות דרכתי על משהו ושמעתי קול מחליא של ריסוק וצרחתי כמו משוגעת (כי כמעט נפלתי) ומסתבר שרק ריסקתי לקטנצ'יק קטר צעצוע.
ואחר כך התוכי הלך ופירק לי זר שלם של פרחי משי וקצת הצטערתי שבעצם זה היה קטר...
ע
כשיו הוא למד לבוא ולבקש אוכל כשהוא רואה שמישהו אוכל משהו (שבעצם זה קורה בכל רגע נתון), ומיד הוא רץ לאותו מישהו ועומד לידו ומסתכל עליו בעין אחת חוקרת ובראש מוטה הצידה, מחכה שיתנו לו משהו לאכול (הוא נהיה סוג של כלב) ולרוב הוא גם מקבל.
הילדה שלי סיפרה לי שהוא מת על אורז עם רוטב אדום, לא נעים לי להגיד לו אבל בתוך הרוטב האדום התבשל גם עוף... וכל פעם שאני מסיימת לסדר שולחן לארוחת ערב, הוא בא ויושב בתוך אחת הצלחות, כמו תרנגולת קטנה, וכשהילדים מואילים בטובם להגיע לשולחן אני אומרת להם שהתוכי הוא הראשון שמתייצב כשאני צועקת להם "כולם לשולחן".
אני מצרפת תמונות של כל מיני חותמות שעשיתי.
יש לי המון התחלות של עבודות חדשות, אבל למי יש זמן לזה? (אולי באוקטובר... אחרי שכולם יחזרו למסגרות וייגמרו החגים) ותתחיל רוח נעימה כזאת...אח...אוקטובר....ההיית או חלמתי חלום?
חלק (קטן) מהעיצובים הוא שלי והרוב של הלקוחות המוכשרים שלי:
ואחר כך התוכי הלך ופירק לי זר שלם של פרחי משי וקצת הצטערתי שבעצם זה היה קטר...
ע
כשיו הוא למד לבוא ולבקש אוכל כשהוא רואה שמישהו אוכל משהו (שבעצם זה קורה בכל רגע נתון), ומיד הוא רץ לאותו מישהו ועומד לידו ומסתכל עליו בעין אחת חוקרת ובראש מוטה הצידה, מחכה שיתנו לו משהו לאכול (הוא נהיה סוג של כלב) ולרוב הוא גם מקבל.
הילדה שלי סיפרה לי שהוא מת על אורז עם רוטב אדום, לא נעים לי להגיד לו אבל בתוך הרוטב האדום התבשל גם עוף... וכל פעם שאני מסיימת לסדר שולחן לארוחת ערב, הוא בא ויושב בתוך אחת הצלחות, כמו תרנגולת קטנה, וכשהילדים מואילים בטובם להגיע לשולחן אני אומרת להם שהתוכי הוא הראשון שמתייצב כשאני צועקת להם "כולם לשולחן".
אני מצרפת תמונות של כל מיני חותמות שעשיתי.
יש לי המון התחלות של עבודות חדשות, אבל למי יש זמן לזה? (אולי באוקטובר... אחרי שכולם יחזרו למסגרות וייגמרו החגים) ותתחיל רוח נעימה כזאת...אח...אוקטובר....ההיית או חלמתי חלום?
חלק (קטן) מהעיצובים הוא שלי והרוב של הלקוחות המוכשרים שלי:
שיהיה לנו סוף שבוע מעולה.
כן, אוגוסט כבר כאן
אני, ברשותכם, אעשה את עצמי כאילו עוד לא שמעתי על זה...
נשיקות מקופלת
