מילים מילים

מאז הפעם הקודמת שכתבתי, קרו כל מיני דברים (לא דברים הרי גורל...סתם...דברים)


 זוכרות את הפוסט הזה בו התבכיינתי שהתינוק אומר את המילה "תותית" ולא אומר למשל "אמא"?,זאת הייתה טעות, ברור...כי מאז הוא בהחלט למד להגיד אמא, מיד באותה שניה שהוא למד להגיד אמא, הוא למד גם להגיד "נו נו נו" (עם האצבע הקטנה מונפת בנזיפה באויר), ואז הוא למד שממש נחמד לו להצמיד יחד את כל המילים האלה (כן, שימו לב, התינוק למד לומר משפט) ובכל פעם שהוא פונה אלי הוא מתחיל ב: "נו נו נו אמא...".
לפעמים סתם הוא אומר לי את זה כשמתחשק לו, ואז אני אומרת לו: "אבל למה? מה עשיתי?"

חוץ מזה למד התינוק מילה שימושית נוספת שעונה בעצם על כל דבר/מצב/שאלה שהוא נשאל והמילה היא: "לאבאלי", בעצם זה שלוש מילים ("לא בא לי") אבל התינוק הצמיד את כולן ביחד ובכל פעם שמישהו מבקש ממנו לבוא לאכול, להתקלח, לישון או כל דבר, הוא עונה ב"לאבאלי" וסוגר עניין.

לפעמים יוצא שגם אני בעצמי נוזפת בתינוק (אחת לשתי דקות, למען האמת), כי התינוק, הוא כבר יצור קטן ושובב שחגג בחודש שעבר יום הולדת שנתיים וחייב לטפס בכל רגע נתון על כל דבר אפשרי ולגעת בכל מה שאומרים לו לא לגעת (הוא ירש את התכונה הזאת מאבא שלו שתמיד עושה מה שאומרים לו לא לעשות... זה גנטי).

על רקע הנזיפות האלה חשה הבת שלי מחויבות עצומה לקחת אותי הצידה לשיחת הבהרה בנושא, "אמא", היא אמרה לי, פניה הקטנות והרציניות קרובות מאוד לפניי, "כשאת נוזפת בו, או שמה אותו בעונש, את לא יכולה להגיד לו משפט כמו: "חמודי, אני לא מרשה, עכשיו אתה בעונש...", לא!!! אל תקראי לו "חמודי", או בכל שם חיבה אחר, את צריכה להיות קשוחה, תקראי לו רק בשם הפרטי שלו כשאת נוזפת בו...את יודעת מה? הכי טוב שתצמידי לזה גם את שם המשפחה, זה נשמע מאוד מאיים...."

צודקת... לקחתי לתשומת ליבי...

♥__________________________________________________♥

גם הפעוט חגג יום הולדת, במשך חצי שנה הוא חיכה בקוצר רוח גובר והולך ליום הולדתו ובערך מדי יום שאל אותי בן כמה הוא: "אתה בן ארבע וחצי" אמרתי לו, ואז הוא אמר לי (במשפט שחציו דאגה וחציו טרוניה): "כל הזמן ארבע וחצי, ארבע וחצי, ארבע וחצי ארבע וחצי...אני לא גודל...."
ברור שהמשפט הזה כל כך מצא חן בעיניי ולכן מדי יום הקפדתי לברר עם הפעוט מה קורה איתו.


אני: "מה קורה איתך חמודי, אתה כבר גודל? אתה מרגיש שאתה גודל?"
ועל זה ענה הפעוט כל יום את אותה תשובה
הפעוט (בזעף): "לא, אני לא גודל, אני בן ארבע וחצי...."

ובגלל שאני אמא חפרנית שאין כדוגמתה (כנראה לא סתם אומרים לי כל הזמן "נו נו נו") בסוף נמאס לו לענות לי בנימוס והוא אמר לי רק: "די, אמא, תפסיקי כבר לומר את זה" (הא! שימי לב לשימוש החמוד במילה "לומר" ולא במילה הפושטית "להגיד" ובגלל שכל כך התאהבתי גם במשפט הזה, ברור שלא הפסקתי לומר את זה...).


וסוף סוף הגיע יום הולדת חמש אותו חגג הפעוט באושר גדול בגן שלושה שבועות לפני התאריך האמיתי שלו (לפי החלטת הגננת).

העובדה שהוא חגג לפני המועד יצרה בילבול גדול אצל הפעוט כי כשהוא חגג בגן, הוא היה בן חמש, ושלושה שבועות אחר כך חגגנו לו בבית, וזה (לפי ההגיון של הפעוט) אומר שעכשיו הוא בן 6 (כן, הוא גדל, ילד גדל רק בין יום הולדת אחד למשנהו, בשאר הזמן הוא לא גדל....), ועכשיו אנחנו מתכננים לעשות לו יום הולדת למשפחה המורחבת, מה שאומר שהוא יגיע בכלל לגיל 7...ונראה אתכם מסבירים את כל הבלאגן הזה לפעוט קצר הרוח.



♥__________________________________________________♥
בפוסט האחרון שבו התלוננתי על נסיעותיו התכופות של בעלי לחו"ל קיבלתי הרבה תגובות שדנו בנושא המתנות שהוא יביא כשהוא יחזור ומה עלי לבקש... כל תגובה היתה צודקת ואוהדת.


ולכן אני חייבת לכן את סיפור המתנות מסינגפור שאז אמרתי לעצמי: "יש שם חנויות ממש שוות, וזה גם לא מקום גדול, אני קצת אסנג'ר אותו" וכך לפני הנסיעה אמרתי לו שהוא חייב לעבור שם בחנות בדים ולהביא לי בדים יפניים, "יפניים" הדגשתי, "אתה שומע? זה כל הבדים החמודים האלה עם במבי קטנים וכיפה אדומה וילדים וקישקושים", מאחר וידעתי שהוא לא יפנים, אפילו הראיתי לו את הבלוג של אלין שכתבה על הביקור שלה שם עם צילומים נהדרים וכתובות ואיזה סוג של דברים אני רוצה.

מכל החפירה הזאת זכר בעלי שלוש מילים בלבד: "לקנות", "בדים" "אוריינטלי" (לא יפני, אוריינטלי...).

וזה בדיוק מה שהוא עשה, הוא מצא חנות בדים (מקומית), וקנה ערימת בדים אוריינטליים עם עיטורים מסורתיים כיאה למזרח מהם ניתן לעשות ערימה נאה של קימונואים, שום זכר לבדים יפניים עם כיפה אדומה לא היה ביניהם, אפילו לא במבי קטן אחד שיציץ מבין כל פרחי הלוטוס והצבעים העזים.....ערימת הבדים הזו (ששקלה לא מעט) הגיעה לארץ בשלום ומצאה את מקומה מאוחסנת על מדף "הבדים המבאסים שאין לי מה לעשות מהם....טוב, אולי פעם אעשה מהם כרית".

ומאז, אני יושבת בשקט ולא מבקשת יותר מתנות מיוחדות.

ובכל זאת, בעלי שאותו אני הכי אוהבת בעולם מכיר נפש בהמתו וקנה לי את הספר הזה כשהיה בארה"ב:






♥__________________________________________________♥


ובשבוע הבא (אתן עומדות להיות גאות בי מאוד מאוד) אהיה בטיול (של בנות בלבד) בדרום צרפת וספרד, איזה כיף לי.....

שיהיה לכולנו סוף שבוע נהדר
וחג שבועות שמח
מקופלת