גם סינגפור לא מחכה לי

ושוב הוא נסע לו, אורז את מזוודתו ונפרד מאיתנו בדמעות (שמחה, ברור ששמחה).

הפעוט, שאמנם הפסיק לזחול מתחת לשולחן בגן, אבל מיד התחיל לנשוך (כי מה כבר יש לאמא שלו לעשות חוץ מלבוא לגן ולשוחח בבקרי יום שישי עם הגננת?)  קצת התבלבל בנוגע ליעד הנסיעה , "אבא" הוא אמר לבעלי ערב הנסיעה, יושב על ברכיו כשפניהם פונות זה לזה, "נכון שאתה טס מחר לכוכב אחר? ונכון שתביא לי מתנה כמו שאמא הביאה לי כשהיא טסה לכוכב אחר?"
"לא, חמוד שלי" מיהר בעלי לתקן אותו בשיא הרצינות, "אמא לא טסה לכוכב אחר, אמא הגיעה מכוכב אחר, חשוב שלא תתבלבל בזה...".
"אבל נכון שתביא לי שעון אמיתי שאפשר לדעת בו מה השעה?" הסיט הפעוט את השיחה חזרה למסלול העיקרי, "נכון, חמוד שלי" אמר לו בעלי.
"נו, אז אבא, תיסע כבר" זירז אותו הפעוט, "תטוס לשם מהר מהר בחללית ותביא לי את השעון ותחזור"


הפעם, בדיוק כמו בפעם הקודמת שהוא נסע (שלא סיפרתי לכם עליה, לפעמים אני סובלת בשתיקה...), ולהבדיל מכל הפעמים הקודמות בהן הוא נסע, לא הייתי שקועה אפילו לרגע ברחמים עצמיים, הסיבה לכך היתה שכל רחמיי הופנו כלפי אמא שלי שבאה לשלושה ימים לעזור לי ונאלצה להתמודד עם ארבעת הזוועתונים (האמת שזה לא פייר לקרוא להם ככה, כי רק השניים הקטנים זוועתונים).

התפקיד העיקרי שלה היה להכין את כולם בבוקר ואז לחפף אותם למסגרות שלהם.
הגדולים התארגנו לבד והלכו לבד, נותרו שני הקטנים, אחד עקשן ובכיין אבל לא מחליט על עצמו (התינוק)
השני עקשן ובכיין שכן מחליט על עצמו (הפעוט).

בבוקר השכימה סבתא קום, הכינה את כל הילדים, ואז רצתה לקחת את הקטנים לגן, חיכתה סבתא וחיכתה, התינוק אזוק היטב בעגלתו, הציוד כולו מוכן ורק אדון פעוט הדליק לעצמו את המחשב (זה שפעם היה שלי ועבר עכשיו אליו בבלעדיות) ולא הסכים אפילו לרדת לכיוון הדלת, תוך שהוא צועק לה מדי פעם: "אני לא בא, לא רוצה ללכת היום לגן, אני מחליט על עצמי".

וכך עמדה לה אמא שלי ליד הדלת, בחוסר אונים, עד שלפתע היא נזכרה שלא רק שהיא גידלה שלושה ילדים, היא גידלה גם כלב, והדרך הטובה ביותר לקרוא לכלב, היתה להגיד לו: "בוא קח".
"בוא קח" היא צעקה לפעוט הממאן, "בוא קח".
ובאמת, דקה אחר כך כבר התייצב אדון פעוט לידה, סמוק לחיים, שיערו הבהיר סרוק על הצד וכל כולו אומר צייתנות וחמידות, "מה, מה בוא קח?" שאל אותה בתמימות כאילו לא היו דברים מעולם, "מה לקחת?"


וכך, תוך שיכנועים (שלא לומר שיחודים) הגיע הפעוט בשלום לגן והחליט שם על עצמו כדרכו (לפעמים תוך "טעימת ולעיסת" חבריו לגן).

ושוב התייצבה לה אמא שלי גם הפעם, למודת סבל ועמוסת הפתעות קטנות כדי לשחד את הפעוט להגיע לגן בזמן ואז להתפנות למטרה האמיתית לשמה היא הגיעה אלי, לשפשף את הפנלים, וגם להפוך את המטאטא ולהוריד קורי עכביש מהפינות, ואז לבשל לילדים אוכל בריאותי (ככה הם קוראים לזה) עם הרבה סויה, עוף, קטניות וחלבונים.

כשאמא באה אלייך למספר ימים זה נחמד מאוד, סוף סוף יש מישהו מבוגר (ואחראי) בבית שאפשר לדבר איתו, לצחוק איתו (על הילדים, אלא מה?) ואף לצפות איתו בדברים נחמדים בטלויזיה (ברור שהמירוץ למיליון אליו התמכרנו אני וילדיי הגדולים, בעלי לא רואה, לדבריו, אבל איכשהו הוא מעודכן לחלוטין בכל מה שקורה).

מצד שני (כשאמא שלך באה), למרות שאת סוסה גדולה (שלא לומר חמורה גדולה), אמא לארבעה ילדים האוחזת במשרה מכובדת ובבלוג מכובד (נגיד), את חוזרת באופן מיידי להיות בת חמש, וגם נאלצת להשיב על הרבה שאלות שאין עליהן תשובה, כמו למשל למה את לא חותכת לילדים פירות אחר הצהריים? למה הם אוכלים את כל הזבל הזה (חטיפים)? למה הם מסתובבים יחפים בבית?  למה הם משחקים במחשב במקום לעשות שיעורים? למה את לא מפרידה כביסה כמו בן אדם? למה הם לא אוכלים גבינה לבנה בכריך לבית הספר?  ולמה את לא סוחטת להם תפוזים כמו שאמא שלך היתה סוחטת לך כל יום בשעה ארבע ונותנת להם לשתות? (דווקא על זה יש לי תשובה, פשוט מאז אני לא מסוגלת לגעת בתפוז, או להריח את הריח שלו, שלא לדבר על המיץ שגם אחרי שאמא שלי היתה מסננת אותו פעמיים, עדיין הייתי מרגישה את החתיכות.... בגלל זה....).

וגם כשאתן יושבות לראות טלויזיה בערב, בערך באזור 22:00 אמא שלך אומרת שכבר נורא מאוחר ותהיי עייפה מחר אם לא תלכי לישון כי את קמה נורא מוקדם לעבודה, ואז את קמה והולכת למיטה (כי אני, לא כמו הפעוט, לא מתחילה להתבכיין שרק אני קובעת על עצמי...אני פשוט עושה מה שאמא שלי אומרת לי....)

אחלו לי בהצלחה (ועוד יותר לאמא שלי, אמא, תודה שאת מתגייסת על בסיס קבוע לעזור לנו, אנחנו אוהבים אותך).


וקצת יצירות ופירגונים

לאחרונה יצא לי לעבוד עם שתי בחורות מדהימות, ולשתיהן קוראים הילה:

הראשונה: הלה מ - pepite
פפייט (גוש זהב בצרפתית) הוא מותג שעיצבה לבדה הלה המוכשרת, אפשר לקרוא עליה (ולקנא) בבלינג בלינג
הלה מעצבת ותופרת מוצרים שונים לתינוקות, והכל בניחוח אירופאי ובסקלת צבעים מפתיעה ומקסימה.
לשמחתי הרבה היא פנתה אלי כדי שאגלף לה חותמת (לפי העיצוב שלה)
ותראו איזה דברים יפים שהיא עושה עם החותמת, אבל גם בלעדיה.

צילומים: דנה ישראלי והלה לביא קונופני 

את המוצרים של הלה אפשר לרכוש דרך האתר שלה
וגם דרך הפייסבוק.


הילה השניה היא הילה בושרי המוכשרת, בעלת המותג hilovely, שיוצרת בפימו (לא ברור לי איך היא עושה את זה, איך בכלל עושים כאלה  דברים מפימו), היצירות שלה צבעוניות, עדינות ומדהימות ביופיין.

טעימה קטנה מהמוצרים המקסימים של הילה בושרי:

להילה עיצבתי את החותמת הזאת (העיצוב תואם לעיצוב באתר של הילה)

הילה מאוד אהבה את החותמת שהכנתי לה ואת הכרטיס הקטן שהיה מצורף אליה, ומסגרה אותו במסגרת המתאימה הזאת, איזה כיף, הילה, יצא מקסים ותודה על הפירגון.

 צילומים: הילה בושרי

את המוצרים היפים של הילה אפשר למצוא באתר שלה
וגם בחנות האטסי שלה.
יש לה גם גלריית עבודות מרשימה.
ואפשר גם ליצור קשר דרך דף הפייסבוק.


ודבר אחרון, אבל מאוד מאוד חביב, לאחרונה התפרסמה ב- Xnet כתבה על הבלוגריות הכי שוות ברשת, כמה כיף למצוא את הבלוג שלי (ביחד עם בלוגים של חברות מוכשרות) ואת ההדרכה שלי לשובך עטוף בד.
תודה ענקית לגלית מ-Xnet שיצרה איתי קשר לפני הכנת הכתבה וכתבה בצורה כל כך מפרגנת.

שיהיה לכולנו המשך שבוע נהדר
נשיקות
תודה על כל התגובות המקסימות שאתם כותבים לי, אני נהנית מכל אחת ואחת מהן
מקופלת