שיחות מהיום יום...

אני והפעוט אחר הצהרים בסלון:
הפעוט: "אמא, נכון שאת אמא שלי?"
אני: "נכון חמוד שלי"
הפעוט: "ונכון שאת גם אמא של אבא?"
אני: "ממש לא, (ואחרי מחשבה), טוב, במובן מסוים קצת כן, אבל לא...."

_________________________________________________________________________________

בעלי ואני מתכננים ללכת לישון
אני: "יש לי משהו ממש חשוב לספר לך"
בעלי: "מה, את בהריון (שוב?)"
אני: "לא, נראה לי שמחר אני אהפוך לספיידרמן, אולי אני אהפוך לעכביש, אני לא סגורה על זה..."
בעלי: (מהרהר בנושא) "הממ, זה נשמע די טוב ביחס לחלופה הקיימת, למה את חושבת שזה עומד לקרות?"
אני: "נעקצתי אתמול על ידי עכביש כשהייתי בגינה, למיטב ידיעתי, זה מה שקרה לספיידרמן, מחר מן הסתם אטפס על הקירות"  (אבל בינינו, מה עוד חדש... אני כבר המון שנים מטפסת על הקירות...)
_________________________________________________________________________________


הפעוט משחק בשעון בן-טן שלו (מן שעון בומבסטי שאמור להפוך אותך לכל מיני דברים):
הפעוט: "תראי, אמא, הפכתי לחיה".
אני: "אני יודעת חמוד שלי, כבר ארבע וחצי שנים אני מחכה שתהפוך חזרה לבן אדם".


_________________________________________________________________________________

אחה"צ, אני יושבת בסלון, הפעוט מפרק איזה משחק שלו, התינוק מנסה נואשות לפתוח את דלת המקרר (כולנו חוששים מאוד מהיום בו הוא גם יצליח...).
הפעוט (שובר את הדממה): "רק אני קובע על עצמי"
אני, (בטון דידקטי), מסבירה לו מי קובע עליו בסדר חשיבות יורד.
אחרי חצי שעה של הרצאה בה הפעוט שתק והמשיך לפרק את המשחק שלו, הוא אומר לי (בזעף): "רק אני קובע על עצמי".

למחרת אחה"צ, כולנו עושים בדיוק מה שעשינו אתמול.
הפעוט (בזעף): "רק אני קובע על עצמי".
אני נלחמת רגע עם עצמי ואז מתגברת על הצורך הדידקטי ומעבירה נושא.


_________________________________________________________________________________

לבעלי ולי יש מנהג נפסד ביותר לקרוא זה לזה בשמות החיבה "אבא" ו"אמא".
יש מקרים שזה ממש סביר, למשל אם הילד בא ואומר לי: "אני צריך כסף", אני אומרת לו: "תגיד לאבא".
הבעיה מתחילה כמובן כשאנחנו נמצאים בחברת הורינו (הביולוגיים).
בראש השנה התארחנו אצל ההורים של בעלי.
אחרי שהוא סיים להעמיס לילדים את הצלחות, הוא פנה אלי ואמר לי: "מה לשים לך, אמא?"
אמא שלו, מופתעת מהאדיבות יוצאת הדופן, מושיטה לו בשמחה את הצלחת שלה והוא ממלא אותה בצייתנות.
אני שולחת לעברו מבט מצמית.
"זה פשוט בגלל שהיא האמא הראשונה פה" מתנצל בעלי .
אני שולחת לעברו מבט מצמית נוסף.
אני רואה אצלו סומק קל שמתרחב לו מכיוון הצווארון לעבר האזניים (מי? מי האמא הראשונה פה?...).

_________________________________________________________________________________


בערב אני שרועה באפיסת כוחות על הספה בסלון, הילדה כרגיל יושבת על הלפ-טופ (מחשב נייד) שלי
הילדה:"אמא, צילמתי עכשיו מלא תמונות מהלפ טופ שלך והעליתי לפייסבוק שלי"
אני: ???
הילדה (באושר): "מה, לא ידעת שיש לך מצלמה בלפ טופ?"
אני (מבואסת מזה שהילדה גילתה בגיל כה צעיר שאמא שלה אהבלית): "בטח שידעתי, ב-ר-ו-ר, המממ...
 איפה זה בדיוק?"
הילדה: "העיגול הזה, כאילו זה שעל הלמעלה של המסך, מה חשבת שזה, כאילו?"
אני: "הממ...חשבתי שזה קישוט כזה...כאילו?"
_________________________________________________________________________________

אחה"צ, הפעוט כרגיל מפרק צעצוע, התינוק כרגיל אוכל לכלוך מהרצפה
הפעוט: "אמא, נכון כשנולדתי, הלכתם לסופר של הילדים וקניתם אותי? וככה נולדתי?"
אני (מזועזעת) : "חמוד שלי, זה ממש לא היה ככה..
אני לא יודעת מי סיפר לך את זה, אבל ככה לא באים ילדים לעולם...
ואני ממש לא אוהבת שיש לכם מידע מוטעה...
וגם דיברנו על זה יותר מפעם אחת...
עכשיו תקשיב לי טוב, אתה הגעת דרך ביצת קינדר, כל האחים שלך הגיעו ככה, פתחנו ביצת קינדר והיה שם תינוק קטנטן וחמוד, וזה היית אתה, מתוק כמו שוקולד" (וכראיה לכך, דף ההוראות המצורף היה ממש ממש קשה להבנה).


ובפינת היצירה, הפעם משהו קליל (כי למי יש זמן עם כל החגים והבישולים האלה וילדים ששוב בחופש), מצאתי את בית הנר הזה זרוק בתוך ערימת אדמה. 
אחרי ניקיון יסודי (מאוד) הוספתי לו קצת פרחים, סרטים וציפור.

חג סוכות כייפי ומשפחתי
ושנה טובה ונהדרת
מקופלת