שישי בבוקר

הפוסט הקודם שעסק בהדרכה הביא עמו שלל תגובות, אחותי למשל שאלה אותי למה אני מעלה כאלה פוסטים משעממים, או בלשונה: "מה זה כל ההדרכות השטותיות  האלה שאת מעלה, למה אין סיפור...?"
"אבל זה בלוג של י-צ-י-ר-ה, כאילו?" אני עונה לה תשובה תרבותית ומעמיקה.
"בסדר, בסדר, יצירה, אבל את מי זה מעניין?" עונה לי אחותי ובכך מחמיאה לי (על כתיבתי) וקוטלת אותי (על כל השאר) בו זמנית.

ולכן, לאור ההתעניינות בחיי (לפחות מקרב בני משפחתי הבלתי יצירתיים בעליל) אספר לכם קצת איך נראים בקרי השישי שלי.
בכל ימות השבוע אני קמה מוקדם מאוד, שולפת את התינוק המתבכיין ממיטתו ומניקה אותו בעודי מנקרת קשות, מחזירה אותו למיטתו (כל הטקס הזה בשביל שהוא לא יעיר חלילה וחס את אבא שלו לפני שהשעון המעורר מצלצל. התינוק סבור שהוא פג וצריך לאכול בממוצע כל שעה-שעתיים), ואז אני מתארגנת לי בזריזות והולכת לעבודתי בכריית פחם עוד לפני ששאר בני המשפחה התעוררו.

יום שישי בבוקר (אם לא ידעתם) הוא תורם של כל אלה שהתפננו במשך השבוע ויצאו מוקדם מהבית, להכיר את הרגלי הבוקר המגונים של שאר בני המשפחה. זה לא רק אצלנו, בשעה שאני יוצאת מהבית אני רואה את השכן שמולי (מח"ט בצבא) מקבל פקודות מבתו הקטנה. את השכן שלידי (קצין במשטרה) משדל את בנו הקטן לנעול נעליים, ואת השכן שלידי (משהו במוסד? איש שב"כ? מרגל? עד היום לא הבנו בדיוק מה הוא עושה ולמה אבל הוא זכה בינינו לבין עצמנו לשם ג'יימס (בונד יענו) רב עם הילדים שלו על מי יישב איפה באוטו.
כולנו עצבנים, מזיעים וניכר בנו כי אין לנו שום ידע ונסיון בתחום.

אבל אני מקדימה את המאוחר, עד שלב ההגעה לדלת (שזה שלב מעולה בהתארגנות הבוקר)  אני צריכה קודם להעיר את ילדיי ולארגן אותם.  דבר ראשון, אני מתחילה לעבור בין המיטות שלהם ולגרד להם את הגב בעדינות עד שהם מואילים להראות סימני תזוזה ראשוניים, כשאני רואה שהם מסתובבים על צידם השני אני פותחת בזהירות את התריס (ואז הם אומרים לי: "די, אמא, איך אנחנו שונאים שאת עושה את זה, אבא אף פעם לא עושה את זה בבוקר....) ובינתיים אני מסדרת להם קצת את החדר תוך כדי חבטות עדינות של דלתות הארון וטריקות מגירות (ואז שוב הם מתמרמרים על התנהגותי הבוטה, אבל מה אני אשמה שלפני השינה הם מעיפים כל מה שהם מצאו בחדר על השטיח ואז הלכו לישון....).
ואז סוף סוף הם קמים והולכים לשטוף פנים ולצחצח שיניים.

זה נכון רק לגבי שני הגדולים, שאמנם מעירים לי שאני מציקה להם על הבוקר אבל איכשהו מצליחים להתארגן.
שני הקטנים דווקא קמים חמודים מאוד (אבל זה עובר להם אחרי שלוש דקות), ראשון מתעורר התינוק, עומד במיטה שלו וצועק לי את המילה "אבא" על כל הטיותיה השונות ("אבא, אבי, אב, אבאבאבא, אבוג'י, וכדומה... כל מה שיכול להישמע כמו אבא ולא נשמע בוודאות כמו "אמא").
ואז כמובן שאני מזנקת ושולפת אותו ממיטתו וטורפת אותו בנשיקות. מצהלות השימחה מתעורר גם הפעוט, בהתחלה הוא שוכב במיטה שלו בעיניים עצומות ומחייך ואז הוא מושיט לי שתי ידיים כדי שאוציא אותו, (ופה, יקיריי,  מתחילה בעצם הטעות), מרגע שהרמתי אותו ממיטתו ועד הרגע שבו אני מנשקת אותו לשלום בתוך הגן שלו, אסור שכף רגלו תיגע בריצפה בשום שלב, ולכן כל התארגנות הבוקר צריכה להיעשות בריחוף (מי אמר טעות של טירונים?)

אחר כך הם הולכים לאכול ("אבל לא בא לי" אומר אדון "לא בא לי" ) והגדולים מעירים לי לא לעשות סנדביצ'ים כמו שאני תמיד עושה להם אלא כאלה כמו של אבא, "אבל מה זה אומר בדיוק, כמו של אבא?" אני מנסה להבין, "כמה דרכים יש להכין סנדביץ' עם שוקולד?"
ואחר כך מצחצחים שיניים, ופנים, ומתארגנים ("אבל לא בא לי, כבר צחצחתי לפני השינה...") ועושים פיפי ("אבל אין לי, ולא בא לי, טוב, אז תרימי אותי לשירותים"....."ולזה אתה קורא אין לי?" )

ואז חיפושים אין סופיים אחרי סנדלים שנעלמו וקשתות לשיער וחולצות לבנות נקיות עם סמל בית ספר (שזה כבר בהגדרה דבר והיפוכו, איך חולצת בית ספר יכולה להיות לבנה? איך? הרי ברגע שהחולצה מבינה שהיא הולכת להילבש על הילדים שלי היא הופכת לאפרפרה, סמרטוטית וקטנה בשתי מידות...), ותינוקות שמקקקים בשניה שעמדנו בדלת וילדים קטנים שזחלו חזרה למיטה מיד אחרי שעברו סירוק יסודי (כולל הרטבה של השיער ליישור הקסדה) ואמא אחת שצועקת על כולם ללכת לאוטו כי כבר חמישה לשמונה ואבא אחד שנשאר במיטה (כי שוב, זה תורם של האומללים שכל השבוע דאגו לעצמם וברחו מהבית מוקדם, ובצדק...) ועוד מעיז לצעוק שנהיה יותר בשקט.

בשמונה ועשרה אמא אחת ותינוק אחד (חסר מסגרת ביום שישי) חוזרים הביתה עייפים מאוד, כמו שאנחנו פותחים את דלת הבית (אחרי שכבר פרקתי את התינוק מכסאו) אני מקבלת הודעת sms מהבת שלי שהיא שכחה את תיק הציור באוטו ושאביא לה אותו (זה בלשון פקודה, לא בקשה), ואז אני מסתובבת וחוזרת שוב על הכל ונכנסת הביתה יותר מאוחר רק כדי לגלות שהגדול (הידוע בשם "מר חסר אחריות") שכח כרגיל את הסנדביץ' המושקע והמיוחד שהכנתי לו (טוב, סתם, זה סנדביץ' עם שוקולד, אבל השתדלתי...).

לפעמים אני מצטערת שאני לא עובדת גם ביום שישי.


וקצת חותמות (כי זה בלוג יצירה, כאילו?)

שיהיה סוף שבוע מעולה
ותודה על כל התגובות שלכם

תחשבו עלי מחר בבוקר, כשתקומו לכם בנחת ותלגמו את הקפה שלכם ותקשיבו ברקע לציוצי הציפורים.
באהבה,
מקופלת