דיפדפתי קצת אחורה בבלוגי היקר, "תשמעי, מקופלת" אמרתי לעצמי ברצינות (ובקול רם), "הבלוג שלך מלא בקיטורים (גדולים) והתבכיינויות (קטנות), מה יהיה?".
כמובן שדבר ראשון החלטתי לכתוב רק דברים שהם נטולי קיטורים ומציגים רק את הצד היפה של החיים, ואז ישבתי לי באפס מעשה מול המחשב ואפילו מחשבה אחת לא עלתה לי בראש, אחר כך הבנתי שפרסום של רשומה כזאת עשוי מאוד לבלבל את הקוראים הנאמנים והנחמדים שלי, הם הרי התרגלו לקיטורים, אז מה פתאום לבוא, ולהעמיס עליהם אופטימיות, וחיוביות, ועוד כל מיני דברים כאלה, למה? (שאלתי את עצמי כרגיל בקול רם....).
ועכשיו, אני יכולה לספר לכם על החופשה הכייפית שהייתה לנו באילת ולקטר חופשי....
הקיצר, ביום א' קמנו כולנו כדי לנסוע לחמישה ימים של חופשה והתרעננות באילת, טוב האמת שעוד בזמן ששכבתי לי במיטה וחשבתי על כל הדברים שלא ארזתי ושכחתי (כדאי להזמין אולי משאית כזאת של העברת דירות...אמרתי לעצמי, אבל הפעם לא בקול, בכל זאת, עוד לא התעוררתי לחלוטין...) הגיעה ילדה אחת חיוורת ובוכיה ואמרה שכואב לה הגרון ויש לה חום.
וכך התחיל מרוץ די מטורף של חיפוש רופא שמקבל ברגע זה (ואולי נבטל הכל ודי?) ריצה לקופת חולים, קבלת אנטיביוטיקה, חזרה הביתה (ואולי, שוב נבטל הכל ודי?), טלפון לאמא והחלטה (שלה), לא מבטלים כלום, נוסעים עם ילדה חולה.
אז ארזנו עוד איזה כמה מליוני תיקים, את ארבעת הילדים, את השמיכה והכרית של הילדה שתישן באוטו, את המכשיר אינהלציה, את כל תכולת ארונות הקיץ וחצי חורף, שתי מגירות צעצועים וכדורים לכאב ראש (שלי) ונסענו לנו היי דרומה לאילת בנסיעה של איזה 4.5 שעות עם תינוק מייבב ועם שלושה ילדים שמרגע שיצאנו שאלו את אותה שאלה: "אז מתי מגיעים?" ("עוד ארבע שעות, עוד שלוש שעות ושלושת רבעי, עוד שלוש וחצי שעות עוד שלוש ורבע שעות.... טוב, עוד מלא זמן, ואוי ואבוי למי ששואל מעכשיו מתי מגיעים...").
הגענו למלון, קיבלנו חדר (כפול) התארגנו ומיד התגלתה לעיניי הזוועה הקשה, בכל המלון אין אפילו שטיח אחד לרפואה, כל המלון כולו מרוצף במרצפות (יפות אמנם, לעומת השטיחים המג'ויפים) אבל אין שום מקום להניח את התינוק הזוחל זחילה אינדיאנית ומנקה אחריו כל משטח (די דומה למכשיר הסוויפר החדש, אם מישהו מתעניין...).
וכך במשך חמישה ימים עבר התינוק מיד ליד (לעיתים לידי זרים שאמרו שהוא חמוד ומיד הוא נדחף לידיהם הממאנות...), המקום היחיד שהיה אפשר להניח אותו הוא על המיטה הזוגית תוך השגחה קפדנית (כי הוא נהיה שובב שחבל"ז).
מה אני אגיד לכם, היה כיף ומעייף באותה נשימה, כי מצד אחד כולנו יחד והמלון נהדר והאוכל סבבה והבריכה מחוממת (ובכל זאת הילדים יצאו ממנה מעט כחלחלים) ויש חוף ים יפהפה (אני לא אגיד כלום על המים, לא הכנסנו אפילו זרת...) והמון דברים לעשות (ראיתם כמה דברים חיוביים כתבתי?) ומצד שני (אהא! סוף סוף אפשרות לגיטימית לקטר חופשי) צריך לרוץ כל הזמן אחרי הפעוט המתלהב ("אני רוצה מצופים, אני רוצה לבריכה, לא רוצה לאכול, אני רוצה ארטיק, גלידה, לא רוצה לישון...אוף!!) וכל זאת עם תינוק אחד על הידיים, שני ילדים גדולים שצריך מדי פעם לשים עין כדי לראות שלא טבעו, וללכת למצפה התת ימי, ולספינה עם קרקעית שקופה, ולנהוג בסירת מירוץ, ו"אמא תיקני לי, אמא תיקני לי..." וללכת למועדון הילדים, ולהחליף חיתול, ולקנות צ'יפס כי יש אנשים שלא אוכלים כלום בחדר האוכל, ולהניק 50 פעם ביום ועוד 30 פעם בלילה, ולקום מוקדם, כי הפעוט ואחיו התינוק לא יכולים לישון כמו בני אדם וחייבים לקום ולהגיע בכוחות עצמם או שלא בכוחות עצמם למיטה של אבא ואמא ולקפוץ עליה עד שיש ממנה סימני חיים...
ואפילו לא כתבתי על הבעל ועל כל מיני רעיונות שיש לו על דברים שצריך לעשות כשנמצאים בחופשה אבל אי אפשר לעשות אותם (אבל אולי יום אחד אני אכתוב על זה, נראה לי שאני, או אתם, צריכים להתבגר קצת קודם...).
וחזרנו
ואז הפעוט הלך ושיחק בשקט בחדר שלו, והאחים הגדולים שלו נדבקו איש איש למחשבו הפרטי ואבא שלהם הלך להתעסק בענייניו בחדר עבודה והתינוק הואיל לשחק על השטיח ("יש, שטיח", הוא אמר לעצמו, אבל לא בקול) ואני הלכתי לכבס איזה 15 מכונות כביסה ואמרתי לעצמי "אח, איזה שקט, איזה כיף להיות בבית...."(בקול, ברור שבקול, אבל בין כה אף אחד לא מקשיב לי בבית...)
וכתבתי כל כך הרבה שאפילו לא סיפרתי לכם איך הפעוט הפך להיות סלב (או ידוען אם תרצו) כשהיינו במלון אז אולי לרשומה הזאת יהיה גם פרק ב'
יצא לי גם ליצור קצת (אבל לא בחופשה), בקומונה המקסימה "צומת צבעים" קיימה מיה מנור המוכשרת החלפת קפקייקס, אני הכנתי מין מתלה ועליו קפקייקס תפורים. לא אגלה לכם למי כי זה עדיין בדואר (אני עכשיו בשלב התפילות שזה גם יגיע... אם אפשר...)
הרעיון לקוח מהספר הזה שבו המתלה משמש ככיס לפיג'מה.
מצורפת ברכה בצורת קפקייקס כמובן ואריזה עם (איך לא?) קפקייקס...
מלא נשיקות וחיבוקים וקיטורים
מקופלת
כמובן שדבר ראשון החלטתי לכתוב רק דברים שהם נטולי קיטורים ומציגים רק את הצד היפה של החיים, ואז ישבתי לי באפס מעשה מול המחשב ואפילו מחשבה אחת לא עלתה לי בראש, אחר כך הבנתי שפרסום של רשומה כזאת עשוי מאוד לבלבל את הקוראים הנאמנים והנחמדים שלי, הם הרי התרגלו לקיטורים, אז מה פתאום לבוא, ולהעמיס עליהם אופטימיות, וחיוביות, ועוד כל מיני דברים כאלה, למה? (שאלתי את עצמי כרגיל בקול רם....).
ועכשיו, אני יכולה לספר לכם על החופשה הכייפית שהייתה לנו באילת ולקטר חופשי....
הקיצר, ביום א' קמנו כולנו כדי לנסוע לחמישה ימים של חופשה והתרעננות באילת, טוב האמת שעוד בזמן ששכבתי לי במיטה וחשבתי על כל הדברים שלא ארזתי ושכחתי (כדאי להזמין אולי משאית כזאת של העברת דירות...אמרתי לעצמי, אבל הפעם לא בקול, בכל זאת, עוד לא התעוררתי לחלוטין...) הגיעה ילדה אחת חיוורת ובוכיה ואמרה שכואב לה הגרון ויש לה חום.
וכך התחיל מרוץ די מטורף של חיפוש רופא שמקבל ברגע זה (ואולי נבטל הכל ודי?) ריצה לקופת חולים, קבלת אנטיביוטיקה, חזרה הביתה (ואולי, שוב נבטל הכל ודי?), טלפון לאמא והחלטה (שלה), לא מבטלים כלום, נוסעים עם ילדה חולה.
אז ארזנו עוד איזה כמה מליוני תיקים, את ארבעת הילדים, את השמיכה והכרית של הילדה שתישן באוטו, את המכשיר אינהלציה, את כל תכולת ארונות הקיץ וחצי חורף, שתי מגירות צעצועים וכדורים לכאב ראש (שלי) ונסענו לנו היי דרומה לאילת בנסיעה של איזה 4.5 שעות עם תינוק מייבב ועם שלושה ילדים שמרגע שיצאנו שאלו את אותה שאלה: "אז מתי מגיעים?" ("עוד ארבע שעות, עוד שלוש שעות ושלושת רבעי, עוד שלוש וחצי שעות עוד שלוש ורבע שעות.... טוב, עוד מלא זמן, ואוי ואבוי למי ששואל מעכשיו מתי מגיעים...").
הגענו למלון, קיבלנו חדר (כפול) התארגנו ומיד התגלתה לעיניי הזוועה הקשה, בכל המלון אין אפילו שטיח אחד לרפואה, כל המלון כולו מרוצף במרצפות (יפות אמנם, לעומת השטיחים המג'ויפים) אבל אין שום מקום להניח את התינוק הזוחל זחילה אינדיאנית ומנקה אחריו כל משטח (די דומה למכשיר הסוויפר החדש, אם מישהו מתעניין...).
וכך במשך חמישה ימים עבר התינוק מיד ליד (לעיתים לידי זרים שאמרו שהוא חמוד ומיד הוא נדחף לידיהם הממאנות...), המקום היחיד שהיה אפשר להניח אותו הוא על המיטה הזוגית תוך השגחה קפדנית (כי הוא נהיה שובב שחבל"ז).
מה אני אגיד לכם, היה כיף ומעייף באותה נשימה, כי מצד אחד כולנו יחד והמלון נהדר והאוכל סבבה והבריכה מחוממת (ובכל זאת הילדים יצאו ממנה מעט כחלחלים) ויש חוף ים יפהפה (אני לא אגיד כלום על המים, לא הכנסנו אפילו זרת...) והמון דברים לעשות (ראיתם כמה דברים חיוביים כתבתי?) ומצד שני (אהא! סוף סוף אפשרות לגיטימית לקטר חופשי) צריך לרוץ כל הזמן אחרי הפעוט המתלהב ("אני רוצה מצופים, אני רוצה לבריכה, לא רוצה לאכול, אני רוצה ארטיק, גלידה, לא רוצה לישון...אוף!!) וכל זאת עם תינוק אחד על הידיים, שני ילדים גדולים שצריך מדי פעם לשים עין כדי לראות שלא טבעו, וללכת למצפה התת ימי, ולספינה עם קרקעית שקופה, ולנהוג בסירת מירוץ, ו"אמא תיקני לי, אמא תיקני לי..." וללכת למועדון הילדים, ולהחליף חיתול, ולקנות צ'יפס כי יש אנשים שלא אוכלים כלום בחדר האוכל, ולהניק 50 פעם ביום ועוד 30 פעם בלילה, ולקום מוקדם, כי הפעוט ואחיו התינוק לא יכולים לישון כמו בני אדם וחייבים לקום ולהגיע בכוחות עצמם או שלא בכוחות עצמם למיטה של אבא ואמא ולקפוץ עליה עד שיש ממנה סימני חיים...
ואפילו לא כתבתי על הבעל ועל כל מיני רעיונות שיש לו על דברים שצריך לעשות כשנמצאים בחופשה אבל אי אפשר לעשות אותם (אבל אולי יום אחד אני אכתוב על זה, נראה לי שאני, או אתם, צריכים להתבגר קצת קודם...).
וחזרנו
ואז הפעוט הלך ושיחק בשקט בחדר שלו, והאחים הגדולים שלו נדבקו איש איש למחשבו הפרטי ואבא שלהם הלך להתעסק בענייניו בחדר עבודה והתינוק הואיל לשחק על השטיח ("יש, שטיח", הוא אמר לעצמו, אבל לא בקול) ואני הלכתי לכבס איזה 15 מכונות כביסה ואמרתי לעצמי "אח, איזה שקט, איזה כיף להיות בבית...."(בקול, ברור שבקול, אבל בין כה אף אחד לא מקשיב לי בבית...)
וכתבתי כל כך הרבה שאפילו לא סיפרתי לכם איך הפעוט הפך להיות סלב (או ידוען אם תרצו) כשהיינו במלון אז אולי לרשומה הזאת יהיה גם פרק ב'
יצא לי גם ליצור קצת (אבל לא בחופשה), בקומונה המקסימה "צומת צבעים" קיימה מיה מנור המוכשרת החלפת קפקייקס, אני הכנתי מין מתלה ועליו קפקייקס תפורים. לא אגלה לכם למי כי זה עדיין בדואר (אני עכשיו בשלב התפילות שזה גם יגיע... אם אפשר...)
הרעיון לקוח מהספר הזה שבו המתלה משמש ככיס לפיג'מה.
מלא נשיקות וחיבוקים וקיטורים
מקופלת
+of+bird+house.jpg)
