כל שבת אנחנו קובעים טיול מקסים ,"מחר ב-11:00 אנחנו אצלכם", מודיעה לי אחותי, מצאתי טיול מקסים ב"תל חדיד", יש שם את העץ הכי עתיק בארץ ובכלל מסלול נהדר, תהיו מוכנים.
אני דווקא קמה מוקדם (בלית ברירה, הפעוט מתעורר מוקדם ומסרב לבוא למיטה שלנו, הוא יודע שבשניה שהראש שלי נוגע בכרית הוא יכול לשכוח ממני), בשעה הקרובה הוא ינסה את כל סוגי הקורנפלקס שיש בבית בכל שילוב אפשרי (עם חלב, בלי חלב, על הרצפה, על השולחן, בלי קורנפלקס, לא רוצה לאכול בכלל....).
סוף סוף איזה ילד מגיע לסלון ואני מרשה לעצמי להשכב על הספה, סביבי ים של בלאגן, הטלויזיה בפול ווליום, מדי פעם הפעוט חובט בראשי בצעצוע כלשהו ואני נוחרת לי באושר לפחות עוד איזה שעה (או שעתיים...).
ב- 11:00, שעת הטיול היעודה אין נפש חיה בבית שמסוגלת לאסוף את עצמה לטיול כלשהו, לקראת 13:00 אני מתחילה לתהות מה קורה עם שאר הטיילנים החרוצים (נחרו עד עכשיו, אלא מה?).
באזור 14:00 אנחנו סוף סוף על המסלול (אנחנו משפחה מטיילת, שכחתם?), גם בהליכה ברגל אנחנו מאוד חזקים, הילדים רצים קדימה ועולים על ההרים כמו עיזים, המבוגרים נשרכים אחריהם ומקטרים ,אני עליתי על איזה ג'אבל ולא הצלחתי לרדת משם (את צווחות האושר של שאר המטיילים שראו איך בעלי הוריד אותי מההר אפשר לשמוע עד עכשיו), גיסי הפך את הרכב שלו לרכב שטח ומצליח להידחק איתו בכל שביל.
סוף סוף אנחנו מגיעים לעץ הגדול, כמו שאנחנו מתקרבים שלושה ילדים (שלי, אלא מה?) נוגעים בסירפדים וחוטפים גירודים בכל הגוף, אמא שלי מנצלת את ההזדמנות להאכיל אותם בבננות וגזר (כיאה לקופים).
אנחנו מצטלמים כאילו טיילנו עשר שעות (הילדה צריכה תמונות לבית ספר).
אחרי שעתיים אנחנו רעבים כזאבים ושבעים מהטיול.
בערב אני יושבת עם הילדה לכתוב חוויות ב"מחברת המטיילת" (מחברת שעוברת בין תלמידי הכיתה ובה כל ילד מספר את חוויותיו מטיולים משפחתיים), "אנחנו משפחה מטיילת" אני כותבת, "מדי שבת אנחנו משכימים קום ויוצאים למסלול חדש...."
כן, בטח.
הפעם אני מעלה תמונות של כרטיס ותגיות קטנות שהכנתי בבוקר של כיף אצל יפצ'וקית. היה כיף אדיר, היינו קבוצה מצטיינת, יפצ'וקית פתחה לפנינו את ביתה, את ליבה ואת הידע שלה (וגם ים, ים של חומרים וכלים... ישבתי כמה דקות בתחילת הסדנה ורק תהיתי מאיפה כדאי להתחיל), היה מעולה, תודה יפצ'וקית.
שתהיה לכולנו שנה אזרחית חדשה ומאושרת במיוחד
נשיקות
מקופלת
