דווקא השנה החדשה לא התחילה משהו, נכון שהיתה לנו הרמת כוסית בעבודה והיה נחמד כזה וכולם טחנו עוגות דבש כאילו אין מחר (גם אני, ברור) וכל החברות שלי לגמו לגימת יין אחת ומיד אמרו שזה עולה להן לראש והן מרגישות מסובבות לגמרי (ולכן קשה להן להמשיך בעבודתן) ואז העברנו את שאר היום בקצת עבודה ומלא פטפוטים ותכניות לחג והחלפת מתכונים ודיבור על מה נאכל וכמה נבשל ומי יעשה כלים ....
אחר כך יצאתי שמחה וטובת לב ונכנסתי לאוטו שלי ונסעתי בדיוק שני מטר ודרסתי רוכב אופניים.
טוב, לא למוות, חלילה, וגם יותר נכון להגיד שהוא דרס אותי רק שהוא היה על אופניים ואני כאמור, יושבת בביטחה באוטואי.
בכל מקרה, הוא נכנס באין כניסה לרחוב חד סטרי, ישר לאמצעו של הרחוב וישר לאוטו שלי, חטף מכה קטנה ממיכסה המנוע ונפל מהאופניים שלו.
מיד רצו מלא אנשים והזיזו אותו הצידה, בחור צעיר אחד ביקש מהמכולת ליד בקבוק מים והרטיב לו קצת את הראש ונתן לו לשתות, מישהו אחר צעק לי: "תזמיני מיד אמבולנס", מישהו אחר אמר לי: "תקראי למשטרה", והאיש שנפל מהאופניים אמר: "תעשו לי טובה, אל תקראו לאף אחד, לא קרה לי כלום, אני מרגיש בסדר ותעזבו אותי בבקשה במנוחה". ברור שהתעכבתי שם עוד חצי שעה עומדת כמו מפגרת ליד האיש שפשוט התחנן שנעזוב אותו בשקט כי לא קרה כלום (וכשראיתי שהוא בסדר נורא התחשק לשאול אותו מה עבר לו בראש כשהוא נכנס באין כניסה בצורה כזאת פראית, אחר כך בבית בעלי ענה על זה "מאזדה 6", שזה האוטו שלי שעבר לו בראש) וכל אותו הזמן עמדו סביבנו אנשים והתעקשו למדוד לו דופק ולתת לו לשתות ולנסות להשכיב אותו למורת רוחו ולהמשיך לצעוק לי פקודות סותרות ("תתקשרי לאמבולנס", "שלא תעזי להתקשר, הוא בסדר", "לא, החוק מחייב שתתקשרי למשטרה ושיבואו לראות","לא, אבל אז זה תאונה עם נפגעים ותהיה לך שלילה במקום...") ובסוף נשבר לי ועשיתי מה שכל אישה אחרת היתה עושה במקרה כזה, שזה להתקשר לבעלי ולשאול אותו מה לעזאזל אני אמורה לעשות והוא התקשר לחבר שוטר (תמיד יש איזה חבר שוטר, לא?) שהנחה אותי להחליף פרטים עם האיש ולוודא שהוא בסדר ואם כן אז זו תאונה ללא נפגעים ואז אני יכולה ללכת סוף סוף הביתה.
הבעיה היחידה היתה שהאיש לא היה מוכן בשום פנים ואופן להחליף פרטים איתי (הוא סירב לכל אורך התהליך להתנהג כנפגע בתאונת דרכים ולהקל על כולנו והתעקש ללכת הביתה אבל ההמון הסואן והמשועמם סביבנו לא רצה שהאקשן ייגמר והמשיך לצעוק לי פקודות סותרות ושגויות).
בסופו של דבר נאלצתי להחליף פרטים עם עדי ראיה שהיו במקום, תחבתי לידו של רוכב האופניים פתק עם הפרטים שלי, הפצרתי בו שיתקשר אלי ולפחות יגיד לי "חג שמח" ונסעתי הביתה.
מאחר וכל הסיפור הזה קרה כמה שעות לפני כניסת החג החלטתי שהוא לא מעיד בשום צורה על תחילתה של השנה החדשה אלא סוגר את השנה הקודמת וכמו שאומרים: "תכלה שנה וקיללותיה" (אבל למה עד הדקה האחרונה?).
בטח אתן רוצות לדעת מה נהיה עם הפעוט וכיצד הוא מסתגל לגן, ובכן, הוא עדיין עושה סרט תורכי כל בוקר בגן (לאבא שלו שהוא אחראי הכנת ילדים בבוקר ופיזורם למסגרותיהם), אני בכל בוקר דורשת דיווח מדויק על מה היה, כמה הוא בכה, איזה גננת קיבלה כאפה במהלך ההשתוללות העצבנית שלו ובאיזה שמות גנאי חדשים הוא כינה אותה (הכינוי הנפוץ הוא "די, מעצבנת").
אם מישהו דרך אגב רוצה לדעת איך אני התנהגתי כשהייתי בגן ואיך אחותי ואחי התנהגו וכמה אנחנו בכינו וכדומה יכול לחזור לפוסט הקודם ולקרוא את התגובה של אמא שלי המפרטת את כל הנושא הזה (זה תורשתי, אני עושה פדיחות לילדים שלי ואמא שלי עושה פדיחות לי, אני רק מתבאסת שסבתא שלי לא יכולה להכנס לבלוג....).
הפעם אני מצרפת מגנטים קטנים שעשיתי לראש השנה, הם עשויים מריבועי זכוכית שקניתי ב"הכל בדולר", עליהם הדבקתי איורים בסגנון וינטג' מהגלריה הנהדרת של חגית בעלת הטעם המשובח, הוספתי קצת נצנצים וקצת דבק תלת מימד שנותן לכל העסק מראה מעט שקוף (באמצע יש מגנט שעשוי מנגץ), המגנט עם כל הכפתורים הקטנים עשוי בדיוק באותה הטכניקה (הדבקה על זכוכית ושיכבה עבה של דבק תלת מימד).
שתהיה לכולנו שנה מתוקה, מקסימה, נפלאה ויצירתית תודה לכל מי שנכנס לבלוג שלי תודה רבה רבה על התגובות התומכות והנהדרות שלכן, המשיכו כך. תודה לכל מי שעודדה אותי שאחרי החגים ייגמר הכל (אבל אז יגמר גם החופש...) נשיקות, מקופלת
שתהיה לכולנו שנה מתוקה, מקסימה, נפלאה ויצירתית
תודה לכל מי שנכנס לבלוג שלי
תודה רבה רבה על התגובות התומכות והנהדרות שלכן, המשיכו כך.
תודה לכל מי שעודדה אותי שאחרי החגים ייגמר הכל (אבל אז יגמר גם החופש...)
נשיקות,
מקופלת
