יום חמישי, 12 במרץ 2009

ראיון עם עצמי

לפני כשבוע קיבלתי אימייל מאחת המעצבות הצעירות שיצא לי לעבוד איתן (חותמות, ברור), "תשמעי", כתבה לי המעצבת, "יש איזה כתבת מעיתון מעריב שרוצה לעשות כתבה על בלוגריות וגם השם שלך עלה, את מרשה לי לתת לה את הטלפון שלך"?, "מה פתאום" רציתי להגיד, "אני בכלל לא רוצה, אני לא בקטע, אני לא יכולה לחיות עם החשיפה, זה מאוד קשה לי, אני אדם פרטי", ובפועל אמרתי "תני לה כמה שיותר מהר" ומאז ישבתי וחיכיתי וציפיתי לשיחת הטלפון מהכתבת שמעולם לא הגיעה.

מאחר ובין פרק הזמן בו חיכיתי לטלפון ועד שהתפרסמה הכתבה (בלעדי, עם כל מיני נשים ביוניות כאלה שישנות 15 דקות בלילה, אוכלות מכונות תפירה לארוחת צהריים ועוד מספיקות להקריא לילדיהן סיפור לפני השינה.... ) ראיינתי את עצמי בערך מליון פעם, לא נותרה הברירה בידיי אלא לראיין את עצמי מעל דפי הבלוג.
קבעתי עם עצמי (שמעתה אקרא גם בשם המצודד "המראיינת") בשעה 21:00 בערב אחרי שהילדים הולכים לישון, היא איחרה.
(שלא לציטוט, רציתי להגיד לכם שזה כזה לא בסדר, אתה קובע עם אדם, מסדר לכבודו את הבית, מגיש כיבוד ובסוף הוא מגיע עם טרנינג ונעלי בית ענקיות ורודות, אני לא התרשמתי כל כך מהמקצועיות שלה...) ישבנו בסלון, המראיינת בדקה אותי במבט קפדני וסקרה את הסביבה. "בתור אחת שעוסקת כל החיים שלה בעבודות יד אין לך מי יודע מה עבודות שלך בבית" היא תקפה ראשונה ואפילו לא חיכתה לתשובה.

"אז מתי בעצם את יוצרת? כי במקרה אני יודעת שאת גם מאוד אוהבת לישון כך שזה לא מאוד מסתדר לי" היא שאלה, "תראי", עניתי לה, "אין לי שעות קבועות ליצירה, בכל הזדמנות אני פורשת על שולחן האוכל את הציוד שלי, מדליקה את מנורת השולחן הניידת ומיד מתחילה לעבוד, תוך כדי עבודה הילדים באים, מצמידים את ראשיהם לשלי ובודקים בקפידה מה אני עושה, למה אני עושה את זה, למי אני עושה את זה, ומעירים לי אם משהו ביצירה לא נראה להם, אחרי שתי דקות אני נשברת, מעיפה את כולם לפחות מטר אחורה (בעיית החיות הקופצות מראש לראש לא נעלמה גם מעיניי....), ומפצירה בהם ללכת להכין את שיעורי הבית שלהם במקום לבלבל את המוח. התינוק מנצל את המהומה הכללית כדי לעמוד לידי ולהדליק ולכבות את מנורת השולחן מספר פעמים רב ככל שהוא יכול בדקה נתונה עד שאמא שלו מרימה עליו איזה שאגה קטנה, אחרי שתי דקות פוריות של יצירה הגיע בעצם הזמן להכין ארוחת ערב ואני מקפלת הכל בזריזות ונפנית ליצירת חביתות וסלט"

"כן, כן" מהמהמת המראיינת מתחת לשפם, "מאוד מרשים.., מאוד...", "את גם די מתה על טלויזיה, שמתי לב שאתמול הקפדת לראות מהתחלה ועד הסוף את הסרט נוטינג היל במקום לשבת ולסרוג את ערימת הצמר שהחבאת בארון של התרופות....", (זה נורא כשהמראיינת יודעת עלייך הכל....)"כן, זה היה קטע מקצועי כזה" אמרתי בהיסוס, "אני מאוד אוהבת את העיצוב בסרט, זה סרט השראה, טוב, זה לא, ואת יודעת את זה, אני סתם נמסה מהסיפור המתוק, בכל אופן סרגתי פריט אחד מערימת הפריטים שתכננתי וגם זה הישג אדיר" עניתי בנחישות.

"בהתחשב בעובדה שתכננת לסרוג שלושה עשר פריטים, זה הישג עצום" עקצה המראיינת ומיד תקפה בשאלה הבאה "אז כמה כסף את מוציאה על חומרי יצירה? בשקלים אם אפשר?, "לא הרבה בכלל" אמרתי מעט בשפלות רוח (התחלתי קצת להישבר בחקירה הצולבת), "הנה, עוד לא קניתי מכונת תפירה חדשה". "כל העולם כבר שמע עלייך ועל המכונת תפירה שלך" אמרה המראיינת, "ביום שתיקני מכונה חדשה אני אכתוב עלייך כותרת ראשית בעיתון, וחוץ מזה, הסיבה היחידה שלא קנית היא שלא תפרת אפילו פריט אחד מאז ההתבכיינות האחרונה שלך בנושא".

"מה הסיפור עם הבלוג שלך בכלל?" המשיכה המראיינת במלוא הקיטור, "זה לא אמור להיות בלוג בנושא יצירה? בשביל מה את טוחנת במוח על המשפחה שלך, על הילדים שלך.... את מי זה מעניין בכלל? (באמת, את מי? תהיתי לעצמי, אולי יש משהו בדברים שלה...), "כמה כניסות היו לך בעצם מאז ייסוד הבלוג?" שאלה המראיינת, "משהו בסביבות ה- 12,000 " אמרתי בגאווה (לפחות 6,000 מתוכן שלי אבל היא לא צריכה לדעת הכל...)

וכך התנהל לו הראיון, שאלה נוקבת אחת רדפה אחרת, פרטים שאמרתי סולפו לבלי היכר (כי ככה זה תמיד בעיתון, לא?), לא אלאה אתכם בפרטי כל הראיון, בסופו אספה המראיינת את חפציה (גומית שיער ומברשת שיניים), אמרה שהיא עייפה מדי מכדי להמשיך משהו הערב ועלתה ברוב חוצפתה לישון במיטה שלי (מזל שבעלי היה באימון).

אם מישהו מכם ממש מתעקש לקרוא את הכתבה המקורית הוא יכול למצוא אותה פה: בבלוג של פרפרים (סתם, אני לא מפרגנת מתוך קנאה טהורה, ברור).

מאחר וזה בכל זאת בלוג של יצירה (ותגיד המראיינת המעפנית מה שתגיד), אני מעלה מחזיקי מפתחות קלילים להכנה וחמודים ביותר, את ההוראות אפשר למצוא כאן. (אני הקטנתי אותם לעומת העיצוב המקורי).














לסיום, רציתי להודות לכל מי שמצאה לנכון להיכנס ולהגיב בבלוג שלי, גרמתן נחת רבה מאוד לבעלי, הוא אמר שזה היה הפוסט

לסיום, רציתי להודות לכל מי שמצאה לנכון להיכנס ולהגיב בבלוג שלי, גרמתן נחת רבה מאוד לבעלי, הוא אמר שזה היה הפוסטלסיום, רציתי להודות לכל מי שמצאה לנכון להיכנס ולהגיב בלוג שלי, גרמתן נחת רבה מאוד לבעלי, הוא אמר שזה היה הפוסט
לסיום, רציתי להודות לכל מי שמצאה לנכון להיכנס ולהגיב בבלוג שלי, גרמתן נחת רבה מאוד לבעלי, הוא אמר שזה היה הפוסט הטוב ביותר שהעליתי ("את רואה?" הוא אמר לי, "גם לי מותר שיהיה תחביב, פירגנו לי למרות כל ההתבכיינויות שלך..."), , תודה מיוחדת שלוחה לדודה שלי שהפתיעה אותי ושימחה אותי מאוד בכך שהיא נכנסה לבלוג, ונזיפה חמורה מאוד מאוד לאמא שלי שבפעם הראשונה בהיסטוריה קראה אחרי כולם והגיבה אחרונה, אמא, ראי הוזהרת!

איזה כיף, כבר סוף שבוע

נשיקות לכולם

מקופלת






31 תגובות:

אילאיל זיו אמר/ה...

כפרה עלייך!
לדעתי כבר סידרת לעצמך שער בשבע ימים של מוסף החג :-)
והמחזיקים?????
יא......
אולי אחד בדרך אלי? (אני עדיין לא קיבלתי את החלפת המחזיקים שלי אז יש תקווה)

אנונימי אמר/ה...

טוב אין מילים הכתיבה שלך פשוט מדהימה!!
כל כך כיף לקרוא את ההגיגים שלך בכל נושא,
ומחזיקי המפתחות מתוקים ומיוחדים.
סופ"ש נעים
taltalm

אנונימי אמר/ה...

תמיד כיף לקרוא
אורית

אנונימי אמר/ה...

את משהו את!!!
את חייבת פינה קבועה באיזו תכנית אירוח,
או בעצם תכנית אירוח משל עצמך.
זה יכול להיות שוס אדיר!!!!!!!!!
פשוט גדולה!!!!!!

אנונימי אמר/ה...

איזה כיף שאת מחייכת אותי על הבוקר!
אלופה של מילים וגם של יצירות.
נשיקות
לימור

אנונימי אמר/ה...

כרגיל, את כותבת מדהים!
אני הייתי קוראת את הכתבות שלך בכל עיתון אפשרי :-)

מחזיקי המפתחות משגעים!!!

אנונימי אמר/ה...

חחחח, אני מתה על הכתיבה שלך.
מחזיקי המפתחות מאוד יפים.

אנונימי אמר/ה...

אני נפעמת כל פעם מחדש מהכתיבה הזורמת והנעימה שלך, את כל כך מצחיקה שזה ממש כמו לקרוא תסריט של סטנד-אפ -ממש תענוג!
מחזיק המפתחות מקסים (כמו כל דבר שאת נוגעת בו...)
שבת שלום
ענת

הניק זיקוקית תפוס אמר/ה...

מחזיקי המפתחות מתוקיםםםם! ואת תפסיקי כבר להתנצל ולהיות ביקורתית כל כך כלפי עצמך, כשאת עושה את עושה את זה מושלם וזה מה שחשוב, לא באת מבית פולני? לא לימדו אותך שלא הכמות חשובה אלא האיכות?...
:-)
שבת שלום!

אנונימי אמר/ה...

כפרית. עוד מחפשים את העיתונאי והצלם המתאימים ביותר בשבילך...
ואין לי ספק כשזה יגיע, זה יגיע בגדול!
והמחזיקים מ א ל פי ם ! (יומהולדתי הולך ומתקרב...)
(:
דסדס

אנונימי אמר/ה...

יקירתי! מה שבטוח את כותבת הרבה יותר יפה מהכתבת ההיא! ואת גם יכולה להיות רגועה מבחינת מספר הכניסות, עוד לא קם הבלוג היצירה שיש לו 722 אלף כניסות בחודש פשוט כי אנחנו בכל זאת קהילה מצומצמת...

אנונימי אמר/ה...

את מצחיקה, אני מאוד נהנית מבלוג שלך, וכתבה בעיתון (למרות שמזה התרגשתי לקרא) אני בטוחה עוד תגיע, עם מראיינת לא בנעלי בית,

inbal weisman אמר/ה...

מחזיקי המפתחות מקסימים!
את בלוגרית אהובה. מי צריך עיתון?

אנונימי אמר/ה...

את פשוט תותחית, בהחלט הפסד לקוראי העיתון שלא ראיינו גם אותך
המחזיקים מקסימים

אנונימי אמר/ה...

אז ככה
רק הפסידו שלא צירפו אותך לכתבה ההיא
אולי נתחיל לתלות על מרפסות שלטים "העם רוצה טור של מקופלת" סטייל העם עם הגולן
ומחזיקי המפתחות סוף הדרך כמו כל יצירה אחרת שלך

אנונימי אמר/ה...

קודם כל הכתיבה שלך מדהימה, את כותבת מהלב אבל בצורה הומוריסטית ולא לוקחת את הדברים ברצינות וככה צריך. אני מאוד אוהבת לקרוא את הבלוג שלך, אז תכתבי יותר. אנחנו "השופטות" ו"המוציאות לפועל" של עצמינו הכי קשות והכי ביקורתיות. שום מראיינת בעולם לא תוכל להגיע למקומות האלה, אז כמו שאת לוקחת את הכל בקלות תפסיקי לבקר את עצמך ולהקשות על עצמך. את אמנית בחסד ואת יוצרת מדהימה. גם אני לא מבינה איך הבנות שהופיעו בכתבה ועוד מצליחות לעשות כל כך הרבה. אני בטח שלא מצליחה.

בקיצור תמשיכי להיות מדהימה, רבת פעלים ואם יהיו לך פיקפוקים בקשר לעצמך, לבכיות שלך ודברים אחרים את מוזמנת לדבר איתי ואני כבר אתן דחיפה חיובית לאגו.

אנונימי אמר/ה...

מותק,
תמיד כיף לקרוא אותך - והמחזיקים שווים בטירוף....
עדי

אנונימי אמר/ה...

בחיי כשאני קוראת את הפוסטים שלך. המוח שלי מתכווץ לגודל של גרגר של תרנגולת נבלע בתוך מקורה ונעלם אני לא רוצה לחשוב איפה :-D ואני לא יכולה להפגין את כושר הביטוי המדהים שכולם אומרים שיש לי או מוטב לומר שהיה :-D

המשיכי לשעשע אותנו :-D

שבת שלום

אנונימי אמר/ה...

נהדרת כתמיד!
ואגב, אני ניסיתי למצוא את הטלפון שלך עבור הכתבת ההיא...הייתי בטוחה שאת שמה אותו יחד עם החותמת שאת שולחת...אבל לא! ממש שומרת על פרטיות בקנאיות!
מחזיק המפתחות מקסים ביותר.

אנונימי אמר/ה...

אני מה זה לא מקורית אבל... פשוט תענוג לקרוא אותך תודה עפרה

אנונימי אמר/ה...

בת דודתי היקרה,
שוב, באופן לא מפתיע כלל, את מצליחה לגרום לפרצי צחוק בקרב בני משפחתך המורחבת.
אפילו הפכת לחלק קבוע משיחות הטלפון הסתמיות ביננו- "קראת מה מקופלת כתבה"...? ותוך כדי מעלות ציטוטים ומדמיינות את בני ביתך...
אין ספק שאת המוכשרת ביותר במשפחה, בכתיבה ובמיוחד בעשייה. (רמז...., עבה מספיק??? )

אנונימי אמר/ה...

ילדה יקרה שלי,
אחרי שננזפתי קשות, הגעתי למשרד ודבר ראשון נכנסתי לבלוג שלך, מבלי להתעסק בשום דבר אחר, קודם זה!! וכמובן שקראתי, נהנתי, צחקתי, וכפי שכל הכותבים אמרו לך, תמשיכי לכתוב, את כבר יכולה להיות סופרת ובמיוחד כשאת כותבת על בני משפחתך, ועל אמך, זה נותן לי נחת רב, אפילו אם אלו נזיפות.
ותודה גם לבת אחותי החמודה, אמא של החבר אוריקי שכתבה לך כל כך יפה.
המון נשיקות ותמשיכי כך.
אוהבת..........אמא

אנונימי אמר/ה...

כמו תמיד תענוג לקרוא. כל רשומה שלך מעלה חיוך ומלאת הומור. באמת, איך זה שעדיין לא גילו אותך, כותבת כל כך יפה וקולח. אה..שלא נשכח את האספקט היצירתי: מחזיקים נהדרים!

אנונימי אמר/ה...

מדהימה
פשוט אין מילים
אני נהנית כל שבוע מחדש!!!
מוצאת את עצמי מחכה לעדכון בבלוג בקוצר רוח!

אנונימי אמר/ה...

אני כל כך אוהבת את הסיפורים המשפחתיים שלך, הכתיבה משעשעת ומצחיקה

אנונימי אמר/ה...

או כן, עכשיו אני מביהנ ומה אני לא טורחת לכתוב בלוג :)))))
את פשוט כותבת אותו בשבילי.
מדהים כמה חוויות אישיות כל כך יכולות להיות אוניברסליות כמעט.
ובינתיים, עלי למעלה ותעיפי את החוצפנית מהמיטה שלך.
יש גבול לכל תעלול.

אנונימי אמר/ה...

איזו משפחה חמה ומפרגנת.
אשרייך

טלי

אנונימי אמר/ה...

ראיון מרתק,המחזיקי מפתחות מתוקים,אפשר סקיצה שלהם בבקשה? ניסיתי להדפיס מהאתר שהוספת אבל לא הצלחתי,תודה מראש.
סתיו love

אנונימי אמר/ה...

גם אני מצטרפת לדעה לגבי המשפחה שלך, איזה יופי שיש תמיכה ואהבה.

תבורכי.

נשים למען המקדש אמר/ה...

את פשוט מקופלת אמיתית ...איזה כיף לקרוא אותך - אולי כדאי שתזרמי לכתיבה???
תחשבי על זה ...קשה להיות מוכשרת?הא?!בהצלללחה :)

אוהבת לאפות אמר/ה...

שלך הרבה יותר יפים מהקישור שנתת.

מתי את עושה סדנה וירטואלית ?