על סלמנדרה וחיות אחרות

באחד הימים האחרונים הסעתי, כרגיל את הבן הגדול וחבריו (הטסטרים) מהלימודים.
ואז כל הדרך הם דיברו על איך הם מתים כבר להוציא את הרשיון, ואיזה קטע איך (שוב) אני לא עוברת טסט ומי נתן לי בכלל רשיון וגם ועל הגיוס ההולך ומתקרב שלהם.
אז אחרי כמה דקות שהקשבתי לכל הדיבורים המשמימים האלה נזכרתי שיש לי בננה בתיק  ואמרתי לבן שלי: "פוצקי, אתה רוצה בננה?"
ופוצקי לא התבלבל, לא התפדח לפני חבריו בכלל, פשוט לקח את הבננה ואכל אותה כמו ילד טוב.

♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

באמת, לא ברור לי איך הגענו למצב הזה
אבל כל פעם שבעלי טס לחו"ל לנסיעות העסקים שלו אני מפצירה בו לא לקנות לי מתנה,
ואח"כ כשהוא מודיע לי שביקשו ממנו להשאר בחו"ל עוד שבוע מאיזה שהיא סיבה לא ברורה אני מתחילה להגיד לו כל מיני דברים כמו: "מקווה שתזכור אותנו כשתחזור", "בטח קשה לך להיפרד מהמשפחה החדשה שלך שם", בטח אשתך הקוריאנית מתבאסת שלא תהיה בבת מצווה של הבת שלך", ובסוף, כאילו לא היו דברים מעולם, אני אומרת לו: טוב, אל תשכח להביא לנו מתנות".
כל כך בזוי
וכל כך לא הגיוני כי סתם יקר שם, באמת.
וכל זה כשערב נסיעתו אמרתי לו שלא יביא כלום.... ושכחתי...
ואז הוא חוזר וקונה לילדים כל מיני מעילים מטריפים ומביא המון שוקולד עם פירות (מה הקטע של שוקולד עם פירות בקוריאה? פעם אחרונה הוא הביא קופסה ע נ ק י ת של שוקולד אננס. אפילו אני ,שמסוגלת לאכול את העטיפה של השוקולד, לא פתחתי את זה....פלעכס).

ואז אחרי שהוא מסיים עם כולם הוא מגיע אלי
"ממש לא ידעתי מה לקנות לך" הוא פותח בחשש
"וידעתי שאת גם לא רוצה שאני אקנה לך בגדים כי אין לי מושג מה המידה שלך" (וטוב שכך)
"ואני יודע שאת גם לא מתה על תכשיטים" (שקר וכזב, אני מתה על תכשיטים)
"או בושם" (סוג של צודק, אני אוהבת לבחור בושם לבד)
"ואני גם יודע שאת תמיד דואגת שהשיניים שלך יהיו מאוד לבנות, נקיות ויפות" (או במילים אחרות, את אובססיבית בטירוף עם השיניים שלך).
"ושתמיד כואב לך הצוואר" (נכון)
"אז קניתי לך כל מיני דברים שיעזרו לך" מסיים בעלי את הסשן הדרמטי ושולף לי קופסה ענקית עם מלא מלא מברשות קטנות לניקוי בין השיניים (אין, אין על בעלי במתנות רומנטיות), עוד קופסה ענקית עם שתי מברשות שיניים חשמליות (אחת לי ואחת נוספת שמיד נחטפה על ידי הילדים שלי...סליחה חמודים...זאת מתנה שלי... מיד חטפתי חזרה), ולסיום מין מכשיר מוזר שנראה כמו צעיף עבה ועושה מסג' לצוואר (שנותר בינתיים בקופסתו).
בנוסף לכל אלה קיבלנו (כל המשפחה) צנצנת עם נוזל מצמח הג'ינסנג שאמור להפוך את כולנו לצעירים ויפים ולהבריא אותנו מיד מכל מחלותינו. הבן הגדול שהיה מצונן כל השבוע נאלץ מיד לקחת כפית מרה מהצנצנת ונותר מצונן כשהיה.

כל המתנות הבריאותיות האלה השאירו אותי בתחושת בלבול מסוימת (עם כל הכבוד לבריאות השן והצוואר כמובן), ומיד נשבעתי לעצמי שפעם הבאה שהוא נוסע אני סותמת, ולא אומרת את המילה "מתנות" לעולם יותר, וגם לא מתלוננת על זה שכואבת לי השן/או שכואב לי הצוואר (למרות שתמיד כואב לי הצוואר, מן הראוי שאפתח את הקופסה), ומיד מתכננת נקמה רפואית חוזרת בנסיעה הבאה שלי לחו"ל.

♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

לפני חצי שנה  בערך, כששמענו שעומד לצאת הסרט "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" או כמו שאני מיד קראתי לסרט "חיות הפרא, ואני לגמרי יודעת איפה למצוא אותן"(אצלי בבית, כאילו?) החלטנו שנלך לסרט הזה כשייצא.

כשאני אומרת "החלטנו" אני מתכוונת לעצמי (כמובן) ולילדיי הגדולים. בעלי, למרבה הצער לא כלול בבילוי מהסוג הזה מאחר והוא מסוגל לראות רק סוג אחד של סרטים, סרטים שיש בהם אנשים שמרביצים זה לזה. אין צורך אפילו בעלילה, מספיק שיהיו שם מספיק אנשים (לא נעים להגיד אבל עדיפות לכהיי עור) שפשוט ירביצו זה לזה, כדאי מאוד שהם יחזיקו גם סוגי נשק מגוונים ואם אפשר לשלב איזה מירוץ מכוניות אחד, זה כבר הופך לסרט מועמד לאוסקר מבחינת בעלי.
מכל הסיבות הללו בעלי לא נלקח בחשבון יותר בבילוי הקולנועי שלנו.

טרום הליכתנו לסרט התחילו דיונים ארוכים בין הבן שלי והבת שלי על איך אומרים "סלמנדרה" באנגלית (שם המשפחה של גיבור הסרט). התעורר איזה ויכוח שלם שנגמר בעצבנויות גדולות מאוד, הוא אמר סלמנדר, היא אמרה סקמנדר...לא משנה, עד היום זה לא לגמרי הובהר.

אחרי כמה ימים בא הבן הגדול ואמר לי: "אמא, סלמנדרה לא מדברת איתי".
ובמקום להגיד לו שיילך ויתנצל ויגיד לה שמה פתאום הם רבים ככה על שטויות, אמרתי לו: "וואו, סלמנדרה, זה שם  גאוני, זה כל כך מתאים לה".

ככה עבר עוד שבוע, סלמנדרה לא דיברה עם אח שלה וגם לא הסכימה שנקרא לה סלמנדרה, ועוד הגדילה ראש והלכה להתלונן לאבא שלה, שמיד אמר לנו להפסיק להיות תינוקות ולהפסיק לקרוא לה סלמנדרה.

ואז קצת התביישנו בינינו לבין עצמנו, באמת, למה להתנהג ככה, זה כל כך לא יפה ובטח שלא בוגר, אז במשך כמה ימים התאפקנו לגמרי ורק כשכתבנו לה משהו בווטסאפ תמיד הוספנו לפחות תנין אחד קטן בתחילת השורה (למה אין אימוג'י של סלמנדרה?????? למה?????).
בסוף כמו שהרבה פעמים קורה, הדברים הסתדרו על הצד הטוב ביותר, הזמן עשה את שלו והרגיע את הרוחות, סלמנדרה התרגלה לשם החדש שלה, אנחנו גמרנו לעוף על עצמנו בכל פעם שקראנו לה ככה והחיים חזרו למסלולם (שזה אומר שחזרנו להוסיף אימוג'י של קופיף קטן וחמוד בכל פעם שכתבנו לה משהו, כמו שהיה מאז ומעולם).

כשנגמרה הסאגה הזאת התחילו דיונים מאוד ארוכים מתי בעצם אנחנו יכולים ללכת לסרט. יצא שהזמן היחיד בו כולנו פנויים הוא הקרנת הבכורה. "
"אבל למה שנלך בהקרנת בכורה כאילו אנחנו איזה מתלהבים שמחכים חצי שנה לסרט?" אמרתי לבעלי.

"באמת למה?" אמר לי בעלי, "זה כל כך לא אתם...לחכות חצי שנה...לקרוא אחד לשני בשמות מהסרט...לדבר על זה כל יום בארוחת ערב עד שאפילו אני יודע מה זה הסרט המעפן הזה ...אבל לא, את צודקת,  זה לגמרי לא אתם."

ובאמת, כדי לא להראות התלהבות יתר הלכנו שבוע בדיוק אחרי הקרנת הבכורה.

הסרט עצמו חביב ולא יותר מזה (מצולם מאוד יפה והאפקטים מאוד יפים, אין ממש עלילה).
אבל לפחות הבת שלי זכתה בשם חדש ומקסים שכנראה ילווה אותה עוד שנים ארוכות.



וכרגיל, מצד עבודות היצירה אני מעלה חותמות חדשות

 

 

 

 

 

 

 

 

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים וקפוא

אוהבת אתכם

דורית

איוורור רגשות

כשהגדול היה קטן, בן 6 בערך, הוא הלך לגן בחטיבה הצעירה בבית הספר (גן שנמצא בתוך בית הספר).
כל בוקר הוא היה מתעורר לבד, הולך ומעיר את בעלי, ובעלי שכבר אז היה ידוע כ "מר כדור שינה היקר" היה אומר לו: "יש זמן, שים ראש ליד אבא".
כתוצאה מזה כל בוקר הם הגיעו לגן בשעה שמונה וחצי
למרות שבשמונה היה צילצול
וגם הגננת אמרה לו עשרות, או מאות פעמים שצריך להגיע לגן עד שמונה
אבל מר כדור שינה לא יכל לקום
מר כדור שינה היקר תמיד היה עקשן, סרבן, וחרפן.

בוקר אחד לקח מר כדור שינה היקר את הילד לגן. בעודו פורק את הילד מהציוד שמע את הגננת אומרת למנהלת של אשכול הגנים: "הנה, הנה, זה האבא הזה שמאחר כל בוקר"
"כמו ששמעתי את זה" אמר לי בעלי אחר כך, "מיד עשיתי אחורה פנה והתחלתי לצאת מבית הספר, אני מתחיל ללכת ואני שומע את המנהלת הולכת אחריי, אני הולך יותר מהר, והיא אחריי וצועקת לי: "סליחה, סליחה אדוני, אדוני", ואני עושה כאילו אני לא שומע וכמעט רץ
והיא אחריי: "אדוני, אדוני"
בסוף אני כבר יוצא החוצה מהשער, מגיע כבר מחוץ למים הטריטוריאליים של בית הספר ושם היא מצליחה לתפוס אותי. ואז היא מתחילה להגיד לי שזה לא בסדר שאני מאחר, שזה בניגוד לחוקי בית הספר, ואני עומד שם  ומחייך, נזכר איך כל הילדות שלי עמדו מולי מנהלות ונזפו בי.

בסוף אני שואל אותה למה זה כל כך חשוב שהילד יגיע בשמונה? למה? זה גן, זה לא בית ספר, הוא לא מפסיד לימודים.
ואז, היא שולפת לי משפט שהשאיר אותי בלי מילים, היא אומרת לי: "הילד מפסיד בבוקר איוורור רגשות".
אתם הבנתם את זה?
איוורור רגשות.

לפני כמה שבועות עשיתי טעות ונזכרתי פתאום בסיפור הזה וסיפרתי אותו לפרטי פרטים לבן הגדול.

ומאז בא הג'מוס הגדול הזה לחדר שלי כל לילה לפני השינה (כן, הוא בן 18), קופץ לי על המיטה ואומר לי: "אני לא נרדם, אני לא מאוורר רגשית, בגללכם אני אף פעם לא נרדם, לא עשיתי בגיל 6 איוורור רגשות".
ואם הוא לא בא לקפוץ לי על המיטה הוא פשוט צועק לי מהחדר שלו (כל ערב): "היבי, אני לא מאוורר רגשית, אני מרגיש את זה" (הבנאדם לא מאוורר רגשית רק כשצריך לישון, מסתבר)

הקיצר, קחו את הילדים שלכם בזמן לגן, באמת שאין טעם שתחזרו על הטעויות של מר כדור שינה היקר.

_
 ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

בן 6 חוזר מבית הספר.
"עם מי שיחקת?" אני שואלת אותו
"עם אריאלי" (אהובת ליבו הנצחית)
"במה שיחקתם?"
"שיחקנו במשפחה"
"אתה היית האבא ואריאלי האמא"?
"לא, אני הייתי התינוק, אריאלי האחות הגדולה בת 7 (שניהם בני 6), ואורי היה הסנאי שלנו"

משפחה מושלמת.

 ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

בן 9 צריך לעשות שיעורי בית על "גלגל החיים של הדו-חיים"
בסדר, גם אני לא הבנתי בהתחלה מה צריך לעשות ולכן ישבתי וקראתי את החומר כדי להכתיב לבן 9 מה לכתוב.
בסוף אנחנו מגיעים לקטע של הספר שבו יש פירוט, שימו לב מה כתוב בספר:
"צפרדע זכר וצפרדע נקבה מתחבקים"
"נקבה מטילה ביצים"
"מהביצים בוקעים ראשנים שגדלים והופכים לצפרדע"

האם רק אני שמתי לב למילה "מתחבקים"???????
מיד תפסתי את בן 9 התמים שלמרבה הזוועה עשיתי לו חינוך מיני לפני שנתיים ואמרתי לו: "ברור לך שהם לא מתחבקים, כן? מחיבוק לא נוצרים לא ילדים ולא ראשנים"
בן 9 מסמיק ורץ לחדר שלו (הוא עבר חינוך מיני בגיל 7 אחרי שחשב שתינוקות נולדים מהפופיק, גם אחיו הקטן חשב אותו דבר אבל טרם עבר חינוך מיני כהילכתו)

ובעלי אומר על זה: "תעזבי את הילד בשקט"

כולנו נאלצים לאוורר את רגשותינו לאחר מכן

 ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

תחרות השואב המתמיד:
על מנת להגביר את הסיוע בנקיון הבית, הגיתי את הרעיון הגאוני להנהיג את תחרות השואב המתמיד.
"מי שיזכה וישאב את הבית הכי הרבה" הבטחתי לבני המשפחה, "יקבל פרס ייקר ערך"

בעלי מיד התחמק ואמר שאני השואבת המתמידה ביותר בבית ולכן מגיע לי לזכות (הוא עוד ישלם על זה, הבטחתי פרס יוקרתי....)

הבן הגדול שלי שמע את זה ואמר שלפי דעתו אסור לי להשתתף בתחרות כי זה בניגוד לחוקי התקנון (סליחה חמוד, אני כתבתי את התקנון והגיתי את התחרות, ואני גם המתחרה היחידה, כאילו?) ולכן מחוסר משתתפים התחרות צריכה להתבטל.

הבת שלי אמרה שהפרס בטח יהיה עלוב וכשאני אומרת "ייקר ערך" ברור לה שזה בעצם משהו מעפן.

בן 9 אמר שהוא מאוד רוצה לשאוב אבל אין לו זמן כי הוא מנסה בפעם ה-50 להתקבל במשחק שלו לעבודה במלון הילטון (יותר קל להתקבל לעבודה במלון הילטון האמיתי) וכשאני אתפנה מהשאיבות הוא רוצה שאבוא לעזור לו לרמות את המשחק ולהגיד שבעצם הוא בן 16.

ורק קטנצ'יק התלהב ואמר לי: "אני רוצה, אני אשתתף בתחרות השואב המשמיד"
"זה לא המשמיד", אמרתי לו, "זה המתמיד"
"אה" אמר לי קטנצ'יק באכזבה, "חשבתי שזה משמיד, אז לא, אני לא רוצה להשתתף"

הקיצר, זכיתי בתחרות והפרס (שעליו בני המשפחה לא ידעו) הוא נסיעה ללונדון . נראה לי כזה באזור הכריסמס ....
מי רוצה לבוא איתי?

 ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥
 
אני יודעת שזה יפתיע אתכם אבל לפעמים אני עושה עוד דברים חוץ מחותמות

את פיות הקרמיקה האלה עשינו אני וילדתי בסדנה
(הבת שלי נאלצת להיגרר לכל מיני סדנאות עם אמא שלה)

 (מחכות בקופסת הדואר עד שמישהו יתלה אותן סוף סוף...)

 

 

 

מישהו פיזר בכל רחבי העבודה שלי מגנטים  של פרסומת כלשהי בצורת בית. אף אחד לא התייחס לזה חוץ ממני שפשוט אספתי את כולם וחידשתי אותם עם ניירות יפים, פרחים וסרטים (איך אפשר להתאפק כשרואים מגנט בצורת בית?)

 

וזהו בינתיים,

תודה על כל התגובות החמודות שאתן כותבות לי, אני יודעת שאני לא בנאדם (כי אני לא עונה על כל תגובה כפי שהיה ראוי לעשות, אבל כשכל יום בעלי פותח את השיחה איתי ב: "את יודעת שאת לא בנאדם?" בסוף זה מחלחל). אבל אני לגמרי קוראת את כולן ומתמוגגת מכל אחת ואחת מהן.

באהבה רבה

דורית

התעצלתי

מכירים את זה שיש לכם בלוג?
ואתם מתים עליו?
אבל מצד שני אתם עצלנים...
כל כך עצלנים

וגם יש לכם מליון משימות על הראש, כמו לעבוד, ולגלף חותמות, ולבדוק ילקוטים, ולהסיע..... ומסרק כינים, ומה עושים בשבת, ולבשל, ולנקות את המקלחון.... וחומץ בכביסה הגיוני או לא?  וכביסה אפורה, זה צבעוני או לבן? ולעזור בשיעורי בית... ולהיכנס לסקולי המחורבן הזה כל יום רק בשביל לראות אם צריך לקנות עוד ספר לימוד שלא היה ברשימה, וערב מגמות, ולקנות אוכל, ולעשות טסט לאוטו, ולנגב לילד, וגרביון של בלט זה כביסה ביד או לא? ...ולשמש קבוע גזברית בעבודה לכל המסיבות חתונה, לידה, פרישה (ובסוף גם ניחום אבלים), ולסרוג מלא מלא בובות, ומיגרנה, ולתכנן (שוב) לעשות ספורט, ולאכול קרקרים מקמח מלאכשבראש יש רק קרמבו, ולטפל בכל המסמכים של הביטוח, ....ולקבוע לילדים כל דקה תור לאורטופד, ולאורטודנט, ורופאת ילדים, רופאת ילדים, רופאת ילדים, וחיסון שפעת (בחיים לא שוב), ולהתמכר לכל מיני סדרות (פינה חדשה בהמשך), ולדבר עם המורה של קטנצ'יק 8 פעמים ביום.... ולקטר...לקטר...לקטר...
וכל זה בעל פה

לא חבל?

בטח שחבל

וגם מלא אנשים שאלו אותי מה עם הבלוג ואם הפסקתי לגמרי כן או לא (בסדר, אמא שלי שאלה ואחר כך אחותי).
 ואז יש את ראש השנה וכמו כל שנה כולו מלא בהחלטות חדשות וגם בהחלטות ישנות שהחלטתי שנה שעברה ולא עשיתי ואחת מהן היא להמשיך לכתוב.

אז הנה אני פה, שוב, זקנה יותר, עייפה יותר ומזיעה יותר.

וגם הילדים גדולים יותר, וכולם לומדים: קטנצ'יק עלה לכיתה א' וגילה לחרדתו שיש כל יום שיעורים, בן תשע עלה לכיתה ד' וגילה שאפשר לעשות את כל השיעורים בהפסקה, רקדנית אחת עלתה לכיתה י' וגילתה שמאוד קשה להיות בשתי מגמות ובתשעת אלפים חוגי ריקוד באותו שבוע, והגדול שהיה בכלל אמור להתגייס גילה פתאום שהוא מאוד אוהב ללמוד ונשאר לעשות י"ג י"ד ולייצר המון כביסה לאמא שלו.

__ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

ילדים גדולים יכולים להציק לאמא שלהם לא פחות (ואפילו הרבה יותר) מילדים קטנים.
קחו למשל את הבן הגדול שלי שלומד עכשיו נהיגה ומתכונן לטסט שלו מה שהופך אותו (לדעתו) למומחה בתחום.
כל נסיעה היא טסט וכל טסט הוא כישלון.
בגללו אני צריכה לאותת כל הזמן, ולדעת למי יש זכות קדימה בתוך הצומת, ולא לעלות על המהירות המותרת (או בכלל לדעת מראש מהי המהירות המותרת), ולשמוע איך אני נוהגת כמו איזה זקנה (כי מה אני בדיוק, חמוד? אם לא זקנה?), ולשמוע לראשונה בחיי שבתוך כיכר מאותתים ימינה כשרוצים לצאת מהכיכר (הידעתם?).
 אתמול הוא אמר לי: "עברת בעצם רק טסט אחד"
אני (באושר): "איזה טסט, אתמול? כשהסעתי אותך וביצעתי חניה ברוורס מושלמת?"
הבן שלי (בביקורתיות): "ממש לא, לא קוראים לזה חניה ברוורס אלא חניה במקביל, והטסט היחיד שעברת הוא המקורי, זה שנתן לך את את הרשיון לנהוג, למרות שבאמת מן הראוי שהיו שוללים לך אותו".

כל הדברים האלה ממלאים אותי במפח נפש שהולך ומתעצם (כי לפעמים אני עוד צריכה להסיע אותו ואת שלושת חבריו מאחור, ואז יש לי 4 טסטרים ואני שונאת את כולם ביחד וגם כל אחד ואחד מהם לחוד) והדבר היחיד בעולם שמנחם אותי הוא כשהבן שלי אומר: "את היית נכשלת בטסט אחרי איזה עשר דקות נהיגה, אבל אבא היה נכשל ממש אחרי שלוש דקות, הוא נוסע כמו מטורף כל הדרך".

ויחד עם זאת אני לא יכולה בכל נסיעה עם הטסטר שלא לתמוה קצת איך זה שאחרי 35 שיעורים המורה שלו עוד לא הגיש את הטסטר החכמולוג שלי לטסט???

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

מהבת שלי למדתי למשל את חשיבות הניהול.
בתחילת השנה בעודי שרועה באפיסת כוחות על הספה בסלון, קיבלתי בווטסאפ את ההודעה הבאה: "דורית, תוכלי בבקשה לעדכן את אבא של מיכל בקבוצה?"
מיד הייתי בטוחה שמדובר בטעות, אבל בכל זאת השם שלי היה כתוב שם....
"מה רוצים מהחיים שלי?" שאלתי את הבת שלי. "למה אנשים מטרידים אותי סתם בהודעות שאני לא מבינה?"
הבת שלי עיינה היטב בכל הפרטים ואמרה לי: "אמא, את מנהלת הקבוצה של א'2"
אני: "מה פתאום, לא פתחתי שום קבוצה "
הבת שלי: "את המנהלת היחידה, כנראה פתחת שנה שעברה ושכחת...."
אני: "אויש, איך אני יוצאת מזה עכשיו...אין לי מושג איך מעדכנים מישהו בקבוצה, תוציאי אותי מזה"
הבת שלי: "אמא, מה קרה לך? אנשים מתים להיות מנהלי קבוצה, את לא מבינה מה אנשים עושים בשביל לנהל, תחשבי טוב טוב אם את רוצה להעביר את הניהול למישהו אחר"

ואז חשבתי על זה קצת והחלטתי שאולי יש בזה משהו, וכמה ימים אחר כך הלכתי לאסיפת הורים ואיזה אבא אמר: "מי מנהל קבוצת הווטסאפ של הכיתה?" ואני מיד קפצתי ואמרתי בגאווה: "אני" ואז הייתי צריכה לעדכן עוד כל מיני אנשים בקבוצה ולא היה לי מושג איך עושים את זה אז רשמתי את הפרטים שלהם בצד על דף (באמת, אין גבול לפאדיחה) ואחר כך בבית הבת שלי עדכנה אותם בקבוצה.
הכי כיף להיות מנהלת.

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

בהתחלה, כמו כל הילדים הם קראו לי "אמא" , אחר כך זה הפך לשם חיבה חמוד "אִימִי" וממש ממש אהבתי את זה, אבל הם לא הסתפקו בזה והפכו את זה ל"הִיבִּי".
 מילא זה, אבל הם הגדילו ראש והחליטו שמה זה שווה אם אין לי שם משפחה ולכן מאז הפכתי ל "הִיבִּי היִבִּינסֵן" (מאוד רשמיים אצלנו בבית).
להיבי היבינסן יש (מסתבר) אישיות מאוד בעייתית. דבר ראשון, בשל חיבתי הרבה לסדרות בריטיות הילדים החליטו שהיבי חיה בכלל באנגליה באיזה כפר אנגלי חמוד ושקט, אבל היבי לא יכולה לשבת בשקט בבית הכפרי שלה ולהנות מהשקט, היבי חובבת תעלומות רצח וכל מיני חטטנויות אצל השכנים (כמו בספרים של אגאתה כריסטי) וזה עיקר עיסוקה, היבי גם חובבת גינון לדבריהם (אולי בכל זאת מישהו בבית הבחין במלחמת החורמה שניהלתי מול כנימות הגינה עד שהן ניצחו אותי ובסוף החלפתי את כל הצמחים בכאלה שהכנימות שונאות).
וכך אני חיה חיים כפולים הן בישראל והן באנגליה בכפר החמוד שלי שמספר תושביו הולך ופוחת בצורה מפחידה (תמיד תהיתי על מקרי הרצח הרבים בסדרות הבריטיות), שם אין לי כנימות גינה או ילדים לא מחונכים (הם כולם בפנימיות יוקרתיות כמובן) שנכנסים הביתה, מעיפים את התיק בכניסה ליד הנעליים שלהם, משאירים אחריהם נתיב שלם של בלאגן וצועקים: "היבינסן, מה יש לאכול?"

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

אז בגלל שכל הפוסט הזה היה מוקדש בעצם לילדיי הגדולים, נסיים בפינת המלצות טלויזיה שהבטחתי. בהשפעתם, ובגלל שהם טחנו את הסידרה הזאת, התחלתי לראות איתם את הסדרה הקומית (והאמריקאית למרבה החרדה) "המפץ הגדול".
בהתחלה סתם הייתי מצטרפת אליהם בין הבישולים והנקיונות ושואלת: "מה זה השטויות האלה שאתם רואים?זה טלויזיה אמריקאית?  מי זה? הם נשואים? זאת אמא שלו? מה הולך שם?" ועל זה הילדים שלי בחיים לא היו עונים לי כי ידוע שאין להכנס באמצע סידרה ולהתחיל להעיק בשאלות. וככה נתפסתי ואפילו חזרתי אחורה לעונות שהילדים שלי ראו מזמן (כי היה חסר לי המון ידע, הם לא הסכימו לענות לי על כלום). סידרה חמודה, שנונה ומהנה לגמרי. (הילדים שלי טוענים ש "איך פגשתי את אמא" היא סידרה פי מליון יותר טובה אבל באמת, מי מקשיב לילדים...).

וכמובן שגילפתי מלא מלא חותמות חדשות:

 

חורף כבר עומד בפתח
אפילו הרחתי קצת ריח של סתיו
למרות שאני עדיין מזיעה,
באהבה,
דורית (או היבי)



 

איך נהייתי זקנה

לא כתבתי הרבה זמן
הסיבה שלא כתבתי היא פשוט שהזדקנתי
זה לא שממש הרגשתי איך זה קורה לי
הילדים שלי (2 הגדולים בעיקר) התעקשו לומר לי שנהייתי זקנה ולהבהיר לי את הדגשים.
אז הנה הם לעיונכם ולבדיקה עצמית:

1. אחיזת הפלאפון. זה יישמע לכם מוזר, אבל לפני שבוע הבן הגדול שלי ביקש ממני לבדוק משהו בפלאפון (אם אפשר להזמין באינטרנט משחק מחשב, כאילו הוא לא מתגייס עוד מעט, אבל לא חשוב), ואז הוא אמר לי: "יואו, אמא, את כזאת זקנה, כמה זמן לוקח לך לבדוק, את אפילו מקלידה כמו זקנה, עם אצבע אחת..." (המאגניבים נוהגים לאחוז את הפלאפון בשתי ידיים ולהקליד עם האגודלים במהירות שיא, בטח לא באצבע אחת).

2. האם אתם מתעקשים לפגוש אנשים ולשאול אותם "מה ניש?" או למרבה הזוועה לשאול אותם "מה קו(רה)?" או אפילו להמציא בעצמכם את המושג "מה ח(דש)"?  אם לא עשיתם זאת עד כה, המנעו מכך. זה לא לעניין, בטח לא כשהילדה נכנסת לאוטו עם החברות שלה....

3. האם אתם בפייסבוק? אם כן,  הלך עליכם...אתם סתם זקנים. אם אתם קוראים לפייסבוק פייס, או פייסוש (כמוני) אתם זקנים בהכחשה. אם הייתם צעירים הייתם בסנאפצ'אט, שם נמצאים כל המאגניבים, ואל תתבלבלו כמוני ותקראו לזה סנאפשוט, תאמינו לי, זה לא כדאי. (לא, לא הבנתי בדיוק מה זה או איך אפילו קוראים לזה, אבל הבת שלי מגלגלת עיניים בעייפות כל פעם שאני שואלת אותה....).

4.תנומת אחה"צ קלה - בשעות אחר הצהריים, אחרי שאני מחזירה את הקטן מהגן ואח שלו שמעליו כבר אכל את השניצלון התעשייתי שלו (זה הדבר היחיד שהילד הזה אוכל) אני מרשה לעצמי לשכב ולנחור קצת על הספה בזמן שילדיי הקטנים צורחים אחד על השני: "אמא אמרה שעכשיו תורי על המחשב" (לא, היא לא אמרה).
ואז, כמו שהבן הגדול שלי טוען, כשאני מתעוררת, אני צריכה לשבת פרק זמן ממש ארוך על הספה בסלון עם כוס הקפה בידי ולבהות בעיניים גדולות (אפילו זכיתי לראות את ההמחשה שהוא עשה) בבוב ספוג (תמיד יש בוב ספוג בטלויזיה והטלויזיה לנצח תהיה על הערוץ הזה). לטענותיהם במשך פרק הזמן הזה אני מגיבה במילה אחת בלבד ובצורה נהמה (המילה היא "מה"). אני לא ממש מעמידה את הסעיף הזה כמבחן זיקנה מאחר ורק אתמול נודע לי שזאת התנהגות זקנה על גבול התמוהה, לפני כן סתם חשבתי שאני עייפה.

5. תכונה נוספת ההופכת אותי לזקנה היא נטייה לחטט ולשאול שאלות מקיפות בכל פעם שאחד הילדים שלי חוזר מחבר. "אז איך הבית שלו? נקי? מסודר? אכלת שם? מה אכלת? זה אוכל מבושל שההורים שלו הכינו? או קנוי?. כמובן שכל תשובה שמוציאה אותי בעמדת עליונות כאמא המושלמת ממלאה אותי שמחה עצומה.
מסתבר שהילדים שלי עלו על הנקודה הזאת, ועכשיו כשהם חוזרים הביתה מחבר הם אומרים לי: "אמא, אל תשאלי, בקושי הצלחנו לפלס את הדרך לחדר שלו מרוב הבלאגן, וכל החדר שלו אבק, את מתה, אחר כך אכלנו אוכל ישן שרוף ודוחה שהיה להם בבית ,"קנוי?" אני שואלת (בכל זאת חשוב לי לדעת אם ההורים שלו טרחו והכינו או קנו), "בטח שקנוי, ברור, אולי אפילו אסוף מהזבל, אי אפשר לדעת" מגזימים הילדים רק בשביל לספק את נטיות הזיקנה החטטניות שלי.

6. זוכרים שפעם לימדתי אתכם שיש להגיד על מישהו שחצן שהוא "חש את עצמו?" (שזה ה"עף על עצמו" בגלגול הקודם? ואחר כך זה סתם ההתקצר ל "חש"?), אז תפסיקו עם זה, אם מישהו נראה לכם שחצן או משתחצן, אתם צריכים להסתכל עליו בזלזול תהומי, לגלגל עיניים ופשוט להגיד לו "תוותר". זהו, מילה אחת. הוא אמור לבד להסיק מזה הכל....כל תגובה חוץ מזאת תוציא אתכם, כאמור, זקנים.

7. גרנולה, שקדים, סיבים תזונתיים, אם אתם אוכלים משהו מזה, אתם זקנים.

ובאותו עניין, לפעמים, לטבע יש דרכים משלו לנקום באנשים צעירים שלועגים להוריהם הזקנים

זה התחיל בזה שהיתה בבית קופסה של חטיפי "נייצ'ר וואלי". מדובר בחטיפי גרנולה בטעמים שונים. בערך שנה שכבה קופסת החטיפים מיותמת ואף אחד לא הסתכל עליה בשל הצביון "הבריאותי" שהיא נושאת עמה. אחרי שנה לא היתה ברירה (היא עמדה לפוג תוקף) ואני נאלצתי, ללא שום פשרות, פשוט לאכול את כל הקופסה לבדי ובעצמי. זאת היתה משימה הרבה יותר פשוטה ממה שחשבתי (כי כמו שאומרים אצלי בבית "טעים החרא הזה" וזאת מחמאה עצומה, שתדעו לכם).

ואז הבת שלי הלכה לשיעור בלט (כן, אחרי כמה שנים שאסור היה להגיד בבלוג את המילה "בלט" אלא רק "מחול מודרני" או "ג'ז", מותר כבר להגיד בלט) שהיה ארוך מאוד ובסופו כל הבנות יצאו גוועות ברעב ורק לרקדנית אחת היה בתיק חטיף. ולא סתם חטיף אלא חטיף נייצ'ר וואלי.
כמובן שכולן קפצו עליה וכל אחת שברה לה חתיכה והבת שלי חזרה הביתה וביקשה (דרשה) שאקנה לה קופסה.
"מה קרה שפתאום את אוהבת את זה?" שאלתי אותה
"זה ממש טעים, תמיד חשבתי שזה אוכל מגעיל כזה של מבוגרות, כמו שאת תמיד אוכלת עם גרנולה וכל מני שקדים כאלה בריאותיים דוחים של מבוגרות אבל זה שונה, זה טעים".
אתם הבנתם את זה? מסתבר שיש אוכל של מבוגרות ואני עוד אוכלת אותו...

אז קניתי לבת שלי. וכל פעם שהיא אוכלת מזה אני אומרת לה: "מה, את אוכלת את זה? זה של מבוגרות...אויש, את כזאת זקנה".

אח, אני מתה על נקמות.

התכנון המקורי שלי היה להעלות עכשיו כל מיני סרוגונים חמודים שסרגתי ולכתוב לכם שבגלל שאני זקנה, סרגתי ממש מלא, אבל גם לא יצא לי בכלל לצלם את כל הסרוגונים שלי, וגם הסריגה היא היום בכלל לצעירים (או כמוני, צעירים ברוחם בלבד, וגם זה בספק...).
ולכן אני מעלה תמונות של מלא חותמות מגולפות שלי שהן צעירות לנצח.

שיהיה לכם אחלה סופשבוע (אויש, אמרתי "אחלה", גם זה אסור, תגידו "סבבי")
אוהבת אתכם
דורית

סיפור אימה על הפלאפון של בן שמונה וקצת יצירות חדשות נחשפות

ברגע שבן שמונה עלה לכיתה ג', הוא דרש פלאפון.
אמנם כבר בכיתה א' היו ילדים עם פלאפון, אבל דחינו את הקץ כמה שיכלנו. (כי באמת, מה יש לילד בכיתה א' לקחת  פלאפון לבית ספר, ואז בהפסקה להחביא בכיס, כי אסור פלאפון בבית ספר, לרוץ איתו לשירותים ולהתקשר ולהתבכיין לאמא שלו על כל מיני דברים שבקושי הספיקו לקרות לו...באמת...).

אבל בכיתה ג' התחיל בן שמונה לחזור לבד הביתה (ועוד עם מפתח), ומי שחוזר לבד הביתה, מקבל פלאפון, ככה זה בחיים.

מיד דרש בן שמונה אייפון 6. "אין בעיה" אמרנו לו, "תקבל אייפון" ובאמת הוא קיבל את האייפון הישן של אבא שלו שהיה זרוק במגירה (ומספרו לא 6).

וככה הולך לו בן שמונה לבית הספר, עם הפלאפון, או לפחות אמור ללכת אבל בתשעים אחוז מהזמן הוא שוכח את הפלאפון בבית ואז כולם מתחילים לחפש את בן שמונה ולבדוק אם הוא בסדר והצליח להיכנס לבד הביתה עם המפתח (או איבד אותו) ואין שום אפשרות לברר את הפרטים האלה.

בזמן שבן שמונה לא שוכח את הפלאפון, הוא פשוט מאבד אותו בבית (ולא בבית הספר כי הפלאפון לא מגיע הרבה לבית הספר). וכמובן שמתחיל מסע חיפושים אחר הפלאפון של בן שמונה.

מסתבר (לפי גירסתו של בן שמונה) שהפלאפון לא הולך לאיבוד אלא נגנב.
"נכנס הביתה גנב" הוא אומר לי ברצינות גמורה "וגנב לי את הפלאפון".
אחרי חיפוש מדוקדק אני מוצאת את הפלאפון ושואלת את בן שמונה איך זה יכול להיות
"הגנב החזיר" אומר לי בן שמונה, "כנראה שהוא הרגיש רגשות אשמה והחזיר לי".
כן, לגמרי.
(לפני כמה ימים הבת שלי שכחה את הדלת של המקרר פתוחה והלכה לישון, התברר שזה לא היא אלא הגנב, שוב, הגיוני)

אבל בזה לא נגמרות הבעיות עם הפלאפון של בן שמונה, הן רק מתחילות
מסתבר שילדים מהכיתה פתחו קבוצת ווטצאפ כיתתית.
מיד כל האמהות עשו שיחה בהולה בקבוצת הווצאפ של האמהות כדי לדון האם זה בסדר והאם להרשות לילדים.
קבוצת האמהות של כיתה ג' היא הקבוצה הפעילה ביותר שיש לי ורק בדיון הזה היו 9,000 הודעות חופרות, כי על כל מילה שאמא אחת אומרת, עוד שלושים אמהות עושות לה "לייק" (ולפעמים סתם שולחות איזה פרח או חיה שלא קשורות לנושא).

לאחר דיונים ארוכים וסוערים האמהות אמרו שצריך לעשות מעקב אחרי מה שהילדים מעלים בקבוצה ולשמור על רמה נאותה של תכנים.
לי כל הסיפור הזה נראה קשקוש מוחלט ונמנעתי מלעשות "לייק" על ההחלטה (כי אמרתי לעצמי שמה ילדים בני שמונה כבר יכתבו בקבוצה שלהם).

ועכשיו כולכם מצקצקים בלשונכם ואומרים שטעיתי ושילדים יכולים לעשות המון דברים לא ראויים בקבוצה. ואתם יודעים מה? אתם מה זה צודקים, ואני טעיתי, ובגדול (באמת, זאת פעם ראשונה שזה קורה לי, הרגשה מאוד מוזרה...לטעות....מזל שזה כל כך נדיר אצלי....).

הקיצר, הסיכום היה שכל יום איזה אמא אקראית פותחת לילד שלה את הפלאפון ועוברת על כל ההודעות. אני לא טרחתי בכלל לעשות את זה (בסדר, כבר דיברנו על כל העניין הזה של הטעות, לא צריך להמשיך לצקצק).

וככה עברו להם הימים והמון המון הודעות נכתבו בווצאפ של הילדים ואני לא טרחתי. אבל אמהות אחרות כן טרחו. טרחו ויגעו ובסוף מצאו.
ובערב גשום אחד גבירותי ורבותיי, הגיע הרגע שחיכיתם לו בסבלנות רבה ומצוקצקת כל כך, לקבוצת האמהות הגיעה הודעה בזו הלשון:

הפסקה  למוסיקה דרמטית ברקע

אמא של נעם:
"אני רוצה להודות לכל האמהות האמיצות שהעירו את תשומת ליבי לעניין, דיברתי היום עם נעם בעקבות ההודעה שהיא העלתה. רק אחרי שהבהרתי לנעם מה הפירוש של הדברים שהיא העלתה, היא מאוד נבהלה ואמרה לי שהיא בכלל לא ידעה מה זה אומר, ושהיא ממש ממש מצטערת ושזה משהו שהיא ראתה בתכנית בטלויזיה, אני מוסרת את התנצלותי הכנה, הדברים נאמרו מתוך בורות וגם נעם מאוד מאוד מצטערת. בינתיים נאסר עליה להשתתף בכל קבוצת ווצאפ שהיא. מחר תערוך המורה שיחה בכיתה בנושא. שיהיה לכולנו ערב טוב".

הא, תדהמה, בהיתי מספר רגעים בהודעה הדרמטית ואז טסתי לחפש את הפלאפון (האבוד/גנוב תמידית) של בן שמונה.
(הודעות מן הסוג הזה שנואות עליי ביותר, ראבאק, תגידי  מה הילדה אמרה...)

ואחרי חיפוש קדחתני ברחבי הבית מצאתי את הפלאפון של בן שמונה והייתי צריכה לעבור על מאות הודעות מטופשות שהילדים כתבו וברובן הן היו מילדה בשם דנה שכתבה: "נו, תעשו אותי כבר המנהלת של הקבוצה", ועוד כמה עשרות הודעות קוליות שבהן דנה אמרה: "נו, תעשו אותי כבר המנהלת של הקבוצה" עד שהגעתי להודעה החשודה.

אתנחתא דרמטית, עוד מוסיקה מפחידה ברקע...

בהודעה קולית אחת (בין מליון הודעות קוליות) אמרה נעם: "אני רוצה לעשות סקס עם בן"

צקצוק תדהמה עצום (שלי, לגמרי שלי), קצת השתנקות, רגשות אשם , גל גדול של חרטה על זה שבכלל הרשיתי לבן שמונה פלאפון, ולא עברתי על ההודעות...אפילו הקוליות...אפילו שזה לוקח שנתיים לעבור על הכל...וגם ריספקט לאמהות שטרחו והאזינו לכל ההודעות שהילדים העלו.

ואז חזרתי לקרוא בקבוצת האמהות. בזמן הזה חיכו לי כבר איזה 13000 הודעות שהתחילו ב: "כל הכבוד לאמא של נעם על האומץ לכתוב את ההודעה הזאת" ולאט לאט הלכו והתחלפו בהודעות מסוג: "עם כל הכבוד לאמא של נעם על ההודעה, לא מספיק לבדוק מה הילדה מעלה בווצאפ אלא להקפיד על התכנים שהיא רואה בטלויזיה".


הנחמה היחידה שהיתה לי מכל הסיפור הזה היא שבן שמונה בכלל לא ראה/שמע/קרא את ההודעות האלה (יען כי לא היה לו מושג איפה הפלאפון).
ולמחרת עשתה המורה שיחה לילדים בכיתה והם דיברו על "תכנים לא ראויים" ובן שמונה בכלל לא ידע מה היה בהודעה הזאת ואמר שהשיחה בכיתה היתה כי מישהו קילל (אתם רואים? זה שהילד שלכם חתיכת חללית יכול להיות כל כך יעיל לפעמים).

ומאז אין לי ברירה אלא לקחת לבן שמונה את הפלאפון, ולטרוח, ולעבור על כל ההודעות שלו (ולא, דנה מעולם לא הפכה מנהלת), ולבדוק שאין לו קבוצות של ילדים מלבד הקבוצה הרשמית של הכיתה וגם לשמוח קצת על זה שבן שמונה שוכח רוב הזמן את הפלאפון שלו....

ועכשיו תלכו, תתלשו לילדים שלכם את הפלאפון מהיד (או תחפשו בכל הבית ובסוף תמצאו אותו במדפים של הנעליים) ותקראו שם הכל. אולי תופתעו קצת ואולי תצקצקו קצת לעצמכם.

דרך אגב, אתמול בן חמש ביקש גם פלאפון...הא...

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

ולאחר שסיימנו עם סיפור האימה, נעבור לדברים הרבה הרבה יותר חביבים.

במשך כל הקיץ ישבתי וסרגתי (במזגן, לא לדאוג), סרגתי וסרגתי וסרגתי את כל החמודים האלה (וגם עוד כמה חברים שסירבו להצטלם יפה) ועכשיו כולם מחפשים בית.
כל הבובות הסרוגות מועמדות למכירה
אם זה מעניין אתכם, צרו איתי קשר באימייל שלי:
mekoopelet1@gmail.com

* עסקי החותמות מתנהלים כרגיל, פנו אלי להזמנת חותמת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 שיהיה לכולנו שבוע מצויין
בהרבה אהבה
דורית