יום שבת, 5 בפברואר 2011

צרות עם בנים

התקופה האחרונה התאפיינה בהתנהגויות הזויות מצד הגברים בבית (ויש ארבעה כאלה...)


הכל התחיל ממני ומהפה הגדול שלי.


"קבעתי לרוץ עם חבר" הודיע לי בעלי ביום ו' אחה"צ.
"אה, באמת?" אמרתי לו בעודי שרועה על הספה בסלון ומכרסמת עוגיית שוקולד, "איזה נהדר שאתה עושה כושר, אני הייתי מתה לעשות כושר, אבל אף פעם לא יוצא לי (כבר עשרים שנה בערך...)"  הוספתי בעצבות מסוימת וליקטתי את הפירורים האחרונים שהצליחו להתחמק.


אחרי שתי דקות חזר בעלי במלוא המרץ, הקים אותי מהספה ואמר לי למרבה החרדה: "יאללה, לכי תעלי על בגדי ספורט, אנחנו יוצאים לריצה(!!!), החבר הבריז לי".
מאחר ולא רצתי מאז התיכון, וגם אז עשיתי כל מאמץ להמנע מהפעילות המסוימת הזאת, ישר התחננתי על נפשי (הליכה, ואם אפשר מתונה....וברור שמצטרף גם התינוק בעגלה כי כרגיל אין שום דרך להרדים אותו בזמנים ראויים...).
וכך צעדנו במעלה השכונה (זה כל הזמן היה במעלה, אף פעם לא במורד...),  בעלי (שייקרא מעכשיו "המאמן", "המאמן חסר הלב" אם רוצים שם פרטי וגם משפחה)  בראש עם העגלה, אני נשרכת אחריו ולא רואה בעיניים אבל מקפידה לקטר פעם בדקה, והוא עוד מעיז מדי פעם להגיד לי "הופ הופ". בטח "הופ הופ", אם רק היה לי כח, הייתי מראה לו מה זה "הופ הופ", אבל גססתי, באמת....

ואז, אחרי איזה מליוני עליות וקילומטרים (בעלי אומר שזה יותר בכיוון של מטרים, וגם זה לא בטוח...)כשסוף סוף חזרנו הביתה, בעלי הפקיד את התינוק בידי אחיו הממאנים, הוציא את מזרן הפעילות והכריח אותי לעשות כל מיני כפיפות בטן (אבל של בנות...) וגם שכיבות סמיכה (אבל של בנות..) ואפילו קצת מתיחות (או, סוף סוף משהו הגיוני...) וברוב חוצפתו עוד קבע איתי אימון נוסף ביום ג' הקרוב (וחוזר חלילה פעמיים בשבוע).
מה אני אגיד לכן, בסוף אני עוד אכנס באמת לכושר, רחמנא ליצלן, בניגוד לרצוני.....


אחר כך הגיע התור של הפעוט (ברור שהפעוט חייב להיות מסובך במשהו כהרגלו).



באחד הימים חזרנו כרגיל מהגן, הפעוט צוהל בראש ומכרסם עוגיית שוקולד שקיבל בצהרון (זה הדבר היחיד שעבר בגנים ממני אליו, האהבה לשוקולד...) ואני נסחבת אחריו עם התינוק בכיסא של האוטו, שלושה מעילים בידיים, התיק של הגן וספר הספריה שלו.
בקצה הרחוב פגש הפעוט חבר מהגן, "אתה רוצה לבוא אלי?" מיד הזמין אותו החבר, "יש לי אוטו שהופך לספיידרמן ואחר כך לסופרמן" רימה אותו הילד בלי בושה.

"אמא, אני יכול?" שאל הפעוט בלהיטות, "יש לו אוטו שהופך לספבנן ואחר כך לסופרנן" (ככה זה כשאתה לא באמת נאמן לגיבורי העל שלך...).
"אתה יכול" השבתי מתקדמת הביתה לאט לאט ובתנועות רובוטיות (אימון הכושר המפרך נתן מיד את אותותיו), "רק קודם ניכנס הביתה וננקה את החול מהנעליים".
אחרי שתי דקות כבר האצלתי סמכויות לבני הגדול לקחת את הפעוט לחבר, הפקדתי את התינוק בידי אחותו (זה עניין שמחזיק משהו כמו 5 דקות) והלכתי להכין לי קפה מתכננת הרים של תוכניות על איך התינוק נרדם לשעתיים ואני מספיקה לתפור וליצור מליוני דברים. בשניה שרתחו המים שמעתי דפיקות קלושות בדלת, ואחרי שניה צלצולים עזים ותכופים בפעמון, ניגשתי לפתוח, ומי עומד שם, סמוק לחיים מהרוח הקרה ומתנשף כמו כלבלב קטן? 
כן, הפעוט בכבודו ובעצמו שהבין אחרי שתי דקות אצל החבר שהוא סתם מרמה אותו ושום דבר לא יהפוך לסופרנן או ספבנן, והחליט לחזור באופן עצמאי הביתה ופשוט קם, וחזר הביתה לבד.
אז נכון שזה רחוב ממש קטן, אבל בכל זאת, ילד קטן בן 3.5 שמסתובב חופשי ברחוב....מפחיד.... 

השלישי בתור הוא הבן הגדול.
"אמא, אני יכול ללכת לחבר אחרי הלימודים?" ביקש הגדול וגם קיבל אישור יציאה עם התראה בצידו ("אם אתה לא משאיר את הפלאפון פתוח, או ואבוי לך...").
בארבע (כל האירועים קרו באזור השעה ארבע) התחלתי להתקשר לילד, ולהתקשר, ולהתקשר....
טוב, קורה שהפלאפון נכבה, אמנם לילד הזה זה קורה הרבה מאוד, ואמנם הוא תחת אזהרה חמורה, אבל סביר להניח שהכל בסדר, אמרתי לעצמי.
בשש וחצי בעלי חזר הביתה ומצא אישה הסטרית אחת (ועוד שלושה ילדים אדישים וערימת כלים בכיור אבל זה ממש לא קשור...). "תתקשרי לחבר הביתה או לפלאפון, רק תשיגי כבר את הילד" שפך בעלי טיפת שמן על המדורה שכבר בערה ממילא.
התקשרתי לפלאפון של החבר, "כן, הוא היה פה" אמר החבר, "הוא הלך בארבע הבייתה".....
"הלך בארבע הבייתה" התחילו לרעוד לי הידיים...

"תתקשרי לכל החברים שלו" אמר לי בעלי, כבר מתכנן איך הוא מתחיל לנסוע בכל השכונה ומחפש את הילד זרוק איפשהו...."אני מתקשרת לחברים ואם הוא לא שם אני מרימה טלפון למשטרה" הודעתי לבעלי בקול שהרעד מכפות הידיים הצליח להתגנב גם לתוכו.

אחרי שתי דקות הילד מתקשר (עכשיו תדמיינו לכן מן קול אדיש ומתחלף כזה של נער מתבגר שנשמע תמיד כאילו הרגע העירו אותו מהשינה), "אמא, את יכולה לבוא לקחת אותי? אני אצל החבר".
"לא אתה לא" הודעתי לו בזעם (שנמהל בהקלה ותחושה קטנה של התעלפות), "אה, זה היה ד' השני מהכיתה שלי שהיה פה והלך בארבע" הסביר הילד "את יודעת איך זה כשנהנים, לא שמים לב שהזמן עובר, אז את באה?"

זה הרגע, כמו שאמרה חברה שלי, בו הילד הופך מילד חטוף לילד חצוף....


האחרון בתור הוא התינוק שפשוט מוציא שיניים ומתנהג בצורה אופיינית למשפחה (אף פעם לא עושה מה שאומרים לו לעשות..מתבכיין, מקטר...אין חדש תחת השמש...).

קשה, (עם ש' שורקנית כמו שאומר הפעוט..), קשה....



לסיום, עוד קצת בתים שהכנתי (הם מתרבים, מסתבר, אם לא משגיחים עליהם...).
שניים לפי ההדרכה שהעליתי פה בבלוג ואחד נוסף בלבד עם רקמה.







תראו איזה יופי של בתי ציפורים הכינו אורית, ענתיס , נעמה ומיכל פ, תענוג, פשוט תענוג לראות כאלה יצירות. 

תודה לכל מי שכותבת לי תגובה, בזכות התגובות שלכן אני ממשיכה לכתוב.
שיהיה לנו שבוע מלא בריאות ואושר

נשיקות,
מקופלת




52 תגובות:

ציפי לוין אמר/ה...

היי, כל כך מלחיץ!! גם אני כבר הייתי מתעלפת: גם הקטן שחזר לבד......הגדול שנעלם......עולם מפחיד בחוץ! הגדולה שלי שמעה אותי פעם לחוצה אחרי שהיא חיכתה 2 מטר מהמקום הקבוע, הסלולרי נשאר בבית, ואמרו לי שלא ראו אותה......מסכנה, היא למדה לא להחליף מקום! הבתים מקסימים!!! לא נורא שהם מתרבים, בטוח תמצאי מה לעשות בהם! שבוע נפלא!

ורד והדס אמר/ה...

אצלך (בכתיבה..) אפילו הלחץ מהנה...אוי זה לא נשמע טוב, התכוונתי שכיף כל פעם מחדש לקרוא את הפוסטים שלך. הבתים המתרבים להם נראים נפלא (עם הגג הורוד ממש מדליק).
שיהיה לך שבוע טוב ורגוע, קפה טוב ורגעי כיף.

יעל יניב אמר/ה...

את סופר אמר...וסופר אישה בכלל (-:

הבתים נפלאים , וזה הרקום מתוק מאד (כמה כיף לי שיש לי אחד אורגינל שלך פה אצלי בבית)

אנונימי אמר/ה...

תמשיכי לכתוב...את מצחיקה, חכמה, מענגת בכתיבתך וסתם נראת ( נקראת ) מקסימה
וחוצמזה את כישרונית ויצירתית ( וכנראה גם קצת קוסמת ) אבל כבר כתבתי יותר מידי מחמאות בשביל הפעם הראשונה שאני מגיבה כאן

מחכה לפוסט הבא

Little Wheel אמר/ה...

איזה כיף לקרוא את הסיפורים שלך!!
את מספרת את שגרת חיי היומיום בצורה כל כך מיוחדת ומצחיקה!
והבתים פשוט מהממים ומשדרגים את החלל עם הצבעוניות שבהם :) אהבתי!!!

פוגי נעים אמר/ה...

הנה, ממהרת להשאיר תגובה ... יודעת כמה זה קל להנות ולעבור הלאה. תודה, שוב, על כתיבה מופלאה, הומור משובח (גם כשהחומרים לא תמיד מצחיקים בזמן נתון) ותוצרים משובחים אחרים מחומרים שלא תמיד מגיעים אליהם. מי ייתן ותמצאי תמיד זמן לזה ולזה ובין לבין (אם ממש בא לך) גם לסיבוב ריצה קטן בשכונה.

לי וק אמר/ה...

אם בזכות התגובות את ממשיכה לכתוב אז המעט שאני יכולה לעשות כדי להנות מההומור הזה הוא להגיב... בתי הציפורים יפים מאוד, אבל המשפחה - המשפחה מהממת!!

סיגל בן נון אמר/ה...

איזה כייף לקרוא אותך על הבוקר (ועוד יום ראשון שהוא יום קשה במיוחד, כידוע)
הצרות עם הילדים - עוברות, אז לא אתרגש ומתחילות אחרות, מניסיון.
זה שהמאמן מכריח אותך לעשות ספורט פעמיים בשבוע זה יופי (ביננו, לבד זה לא ממש יוצא לנו)
אבל הבתים שלך מטריפים והצילומים... נראה חוצלארץ..

נשיקות וגעגועים!
סיגל

שריק אמר/ה...

את משהו את! הכתיבה הקולחת שלך מרתקת אותי כל פעם מחדש! קרדיולוג את כבר לא צריכה אבל אספר לך משהו נורא: עם השנים זה נהפך ליותר ויותר קשה אבל איזו אמא מוכנה לוותר? בתייך יפהפיים!

ליאת אמר/ה...

זה מה שנקרא יום המשפחה שמח...
תחזיקי מעמד בין כל הגברים והאימונים..
הבתים משגעים!!!!!!

יפית כחלון אמר/ה...

מקופלת, שווה לחכות לכל פוסט שלך!!
הצלחת להעביר היטב את דפיקות הלב שעברת השבוע...
לא הבנתי לאן נעלמו ההורים של אותו ילד (רמאי הסופרנן) שלא שמו לב שמביתם יוצא להנאתו ילד בן 3.5!
הפונפונים על הבתים מוסיפים כל כך הרבה~ נראה לי שזה הפרויקט הבא שלי...
מחכה בכליון עיניים לפוסט הבא וכו'.
יפית
נ.ב שמתי לב למוטיב עוגיות השוקולד!

הדס שטרן גולדשטיין אמר/ה...

מקופלת יקירתי! החוויות שלך הן משהו באמת מיוחד...

שיהיה יום משפחה שמח ומחזיקה לך אצבעות שתמשיכי עם המאמן כושר. בסוף תתמכרי לתחושה הכייפית שאחרי הספורט.

(:

טליה אמר/ה...

לא נעים כבר להיות לא מקורית כמו כל פעם ולספר לך שאת פשוט גורמת לראשון בבוקר להיות כל כך מופלא ומצחיק בזכות הקוריוזים הקטנים ( גדולים..) של החיים. אני לבד בבית וצ ו ח ק ת !!! הבתים מהממים, רומנטיים לחלוטין...!

יעל אמר/ה...

כמו תמיד, את משובחת! צחקתי מהזדהות עם הכושר (העדרו, ליתר דיוק...), ונהניתי מהשאר.
הבתים מקסימים!
יעל

קשת זאבי אמר/ה...

הכתיבה שלך כ"כ משעשעת!
את מיטיבה לתאר מצבים יומיומיים בהומור :-)
והבתים נפלאים כ"כ!

Olie אמר/ה...

בנים...חמודונת את..תספרי כשהגיעה החבילונת...

אנונימי אמר/ה...

תתחילי לכתוב כמקצוע! יש לך את זה!..בנוסף לכל כשרונותייך..

אילאיל זיו אמר/ה...

אותי הצלחת לאבד אחרי הפעוט בן ה-3.5 שחזר לבד??????!!!!!
כאילו???? מה?????
תגידי לי שזו אחת ההגזמות שלך? כי מה?????
לא %&*#@* את האמא של החבר הזה אח"כ????
אם זה היה קורה אצלי אני לא יודעת איך הייתי מגיבה.....

ארטנבת אמר/ה...

הבתים מקסימים, הכתיבה מדהימה, תענוג להתחיל איתך את השבוע.

gallish אמר/ה...

כמה כיף לפתוח את הבוקר עם פוסט שלך :-)
הכתיבה נפלאה (אם כי בטח בזמן אמת זה קצת פחות...) והבתים מקסימים!
סחתיין על אימוני הכושר ;-)

אנונימי אמר/ה...

אני מוצאת את עצמי פשוט מחכה לפוסטים שלך
זה מעורר כ"כ הרבה הזדהות
את כ"כ מוכשרת וכותבת בחסד :)
ועכשיו גם תהיי בכושר על - מלכה אמיתית
איה

דנא אמר/ה...

ואי על הבוקר גם מתח גם דפיקות לב וגם צחוקים.... נראה לך שלא נשאיר תגובה? איך אפשר?הבית הרקום מופלא מופלא...

אלזי רפפורט אמר/ה...

מקסים!!!!!!!!!
הפוסט והיצירה!!!!!

אנונימי אמר/ה...

יש עונג שבת ויש תענוג של תחילת שבוע
ונתת את זה בגדול. נעים להכיר

נדיה מניו יורק אמר/ה...

את הורסת (מצחוק) והורסת את הבריאות שלך (מה זה כל הכפיפות בטן האלה, תגידי לו שירגיע ומיד!) ואיזה כייף לעקוב אחרייך, ולו רק בגלל השם המפורש (מקופלת)
והבתים שלך הכי מתוקים בעולם!

הגריטה-hagar am אמר/ה...

וואי וואי כמה לחץ!
שיהיה בהצלחה מקווה שתמשיכי לרוץ
והשובכים נפלאים!

הגר עופרי אמר/ה...

איזה בנים לתפארת... כמה בלאגן אפשר לעבור ביום אחד מסכן ? זה ככה כל יום...???
הבתים פשוט מהממים, איזה כיף שתמיד מקבלים את היצירה שלך עם סיפורים מצחיקים (אני בטוחה שבאותו רגע לא היה ממש מצחיק).

יפעת אמר/ה...

אחרי הפוסט הקודם,
חיכיתי בקוצר רוח לאחד חדש,
לא התאכזבתי, הכתיבה שלך מצחיקה אותי מאד.
אני מעריצה אותך שאת עוד מספיקה ליצור...
אצלי הכל נשאר בגדר תיכנונים...

שיהיה שבוע טוב!

לאה אמר/ה...

הי מקופלת, חמודה שכמוך
איזה כתיבה זורמת וכייפית
ממש צחקתי כשקראתי על הכושר עם הבעל
ונלחצתי יחד איתך עם הדאגה לשלום הילד
וכמובן התפעלתי מסגנון העיצוב של הבתים
מיוחד מאד!!!!

Adiya אמר/ה...

אין, את קורעת!!

הבתים מטריפים!! אהבתי במיוחד את אלו עם הבדים...

סאלי קוגן אמר/ה...

אני קוראת ולא מבינה איך את עוברת את היום שלך, באמת, אני לא הייתי מסוגלת ... והילד עם הטלפון ... אני כבר הייתי בטח בהתמוטתות עצבים .
הבתים שלך מהממים !!! אני כל כך אוהבת את הצבעים והסגנון ... מושלם !

יעל.קיפודים אמר/ה...

מתה על הכתיבה שלך, "משובח" זו המילה היחידה שאני מצליחה למלמל כרגע, סחתיין על הספורטיביות ועל זה שהמושג "ספורט" בכלל יוצא לך מהפה, אני מעריצה :-)! כמובן שאני מעריצה לא רק על זה, אלא על חלוקת קשב ותשומי לחמישה כיווני אויר, ועל הבתים היפהפיים האלה שמקרינים כל כך הרבה שלווה, מאחלת לך שלוה ושקט במהרה בימינו בביתך הקט!

הניק זיקוקית תפוס אמר/ה...

ואז הם גדלים והולכים לצבא.... ובמחשבה לאחור הכל נראה אחרת בחיי :-) הבתים שלך מ-ה-מ-מ-י-ם!

nuly6m אמר/ה...

ווווווווואאאאאאאאיייייייי את פשוט גדולה מהחיים!!! כל פעם אני נקרעת מצחוק מהפוסטים שלך! בחיים, בחייים אל תפסיקי לכתוב! וכמובן הבתים מהממים, כהרגלך

אנונימי אמר/ה...

כשאת כותבת על זה הכל נשמע משעשע וקסום. אני מניחה שהרגעים האלו של הפעוט צועד לו לבד במעלה (או במורד) הרחוב והמתבגר נעלם היו רגעים של אימה...
וזה עוד כלום לאומת המאמן האישי... תלמדי מהלקח, הכי נורא זה שהבעל מנסה להיות המאמן האישי....
'טורפת על הבתים שלך! ועל הכתיבה השנונה ובכלל...
הילה

Unknown אמר/ה...

איזה כיף לקרוא את הפוסטים שלך
תודה רבה שבתוך כל העומס את מקדישה לנו את הזמן הזה...
השובכים נפלאים

אנונימי אמר/ה...

אין עלייך, אני קוראת אותך חצי גמורה/חצי חולה ומיד מתעוררת לחיים.
הבתים משגעים!

גרניום אמר/ה...

יקירה,
נתחיל מזה שהבתים פשוט נפלאים. ואם יש לך זמן ליצירה ובמיוחד לכושר - זה נפלא.
בהתחלה זה כואב אבל אח"כ כבר נהייה יותר קל, ככה מספרים :-)
הכתיבה שלך כרגיל - משובחת!

בתיה אמר/ה...

לפחות הבתים לא הולכים לשום מקום ולא צריך לדאוג להם...
אמאל'ה, איזה סיפורים מפחידים. גם בן השלוש וחצי שלי יצא בוקר אחד עם אבא שלו לבית הכנסת והחליט לחזור הביתה לבד. מזל ששכנה אספה אותו בדרך. המחשבות על מה-היה-קורה-אילו הפחידו אולי שבועות רבים אחרי כן.
הכי מחרפן זה שאת אפילו לא יכולה לצעוק על הגדול, כי מה הוא אשם שדאגת :-).

העיקר, שרק אלה יהיו הצרות שלנו.

לירון בן דוד אמר/ה...

את תמיד כ"כ מצחיקה אותי, נהנית לקרוא ואף מזדהה...וגם לומדת מה מחכה לי
תודה

רויטל וייס אמר/ה...

קודם כל לפני שאני מחמיאה, מסכימה עם אילאיל...איפה היתה האמא של החבר???אצלי זה לא היה עובר בקלות.
ועכשיו למחמאות..איזו כתיבה, את מוכשרת בטירוף!
אני כל כך נהנית לקרוא אותך ואת מתארת את מה שאנו חווים כל כך יפה ועם כל כך הומור.
הבתים...מעלפים, פספסתי את ההדרכה, כבר מחפשת.
המשיכי בדברים הטובים שאת יודעת לעשות

Rachel רחלי גזית אמר/ה...

אני מבינה שאת שוקלת הסבה מקצועית לקבלנות בתים, חתיכת שכונה כבר יש לך (-:
והכתיבה, כרגיל, הופכת את כל הנאחס של היום-יום לחיוכים.

עינת אמר/ה...

את יודעת מה אומרים, ילדים קטנים צרת קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות! (והבעלים באים עם צרות משלהם :) )
אני לא יודעת מה עדיף...שהם קטנים ועדיין אנחנו איכשהוא המחליטות או שגדולים ואז הם סתם חצופים.. מחכה ליום שיתאפסו ויישרו קו או שיהיו להם ילדים משלהם ואז סוף סוף נהנה לראות אותם מתמודדים עם הילדים שלהם...חחחח....
בהצלחה עם הריצה, אני אומרת ליד ימיני שמיצדי ירוץ עם השווה של השכונה, רק שיעזוב אותי בשקט להתפרק ולתנוון :)

הקטנה באלפי ישראל אמר/ה...

אוי, אוי איזה לחץ!!!!
תפסת אותו לשיחה אח"כ? נזיפה? משהוא?
הוא חייב להבין שאסור לעשות לאמא הספורטאית שלו
התקפי לב בגיל צעיר!!
רק בגלל זה טוב שאת מפתחת סיבולת לב-ריאה....
הבתים מתוקים מתוקים.

עינבלית אמר/ה...

השובכים מקסימים (היתכן שראיתי שובך שלך בחנות בעפולה?)

בנים גידלת ורוממת...
כל הכבוד על העוצמה.

Big Mook Craft אמר/ה...

מתה על הבתי ציפורים האלה הלוואי והיה לי זמן להכין אחד כזה.....הסיפורים שלך קורעים אותי מצחוק כל פעם!!!!!!!!! נשיקות.

אילת אמר/ה...

נהדר.
מתה על הפוסטים שלך.

ורק לפרוטוקול - אני מתכננת להכין כזה בית מהמם גם.
הם פשוט הכי יפים בעולם.

tamari* אמר/ה...

פשוט וואו,
אין לי מילים-
איזה עבודות משגעות!

מיכלי אמר/ה...

אני רוצה לגור בבית השמאלי. אפשר?
ולגבי בעלך - גם ריצה וגם כפיפות בטן? אני חושבת שאת צריכה לדווח עליך למישהו בז'נבה...

karindi אמר/ה...

איזה בתים כיפיים!! אחרי כל סיפור כזה את הולכת לבנות איזה בית רגוע יותר?! והגברים עוד אומרים שלנו יש בעיות הורמנליות :)

אנונימי אמר/ה...

ילדה יקרה שלי,
רק שתהיי לי בריאה, עם כל הקשיים שאת מתארת, אני קוראת שורות אלה וממש מתפקעת מצחוק מהתאורים המדוייקים שלך על ילדייך ובן זוגך עם הספורט.
ועוד בסוף את מפציצה עם בתים כל כך יפים, שאני לא מסוגלת להבין מאיפה את מוצאת את הזמן לזה.
רק בריאות והמון המון סבלנות.......נשיקות
אוהבת.........אמא

Tamar אמר/ה...

אני חושבת שלא הייתי מגיעה לאירוע עם הבן הבכור. חטפתי התקף לב כבר בסיפור על בן ה 3.5 ...
אני שוקלת להכניס לכולם שבב בעורף. או צמיד אלקטרוני. מה שיחזיק מעמד לאורך זמן.