תודה לאל שזה נגמר

סדר יום כשהילדים בחופש גדול:

קמה בבוקר, כל הבית נוחר, מתארגנת ומסתדרת, נוסעת לעבודה....

חוזרת, כבר בדרך באוטו אומרת לעצמי: "נשימות עמוקות, תירגעי, תירגעי..."
פותחת בזהירות את הדלת, ארבעה ילדים דביקים ומג'ויפים שהיו קצת לבד (בימים בהם סבתא לא באה והצילה את כולנו..) רצים אלי, חלק מנשקים אותי, חלק רוצים על הידיים וחלק רוצים כסף (מושיטה באופן אוטומטי וללא מילים את הארנק הרזה והמצומק שלי...).

צועדת בחשש לסלון, התריס סגור, כלים גולשים מעבר לכיור על כל השיש, פח הזבל מפוצץ וריחני, פתיתים מארוחת הצהריים מפוזרים על כל הרצפה (תזכורת לעצמי: לא לעשות לעולם פתיתים לארוחת צהריים, אי אפשר להרים את זה מהרצפה כי זה נדבק...), אין שום אפשרות לזהות היכן נמצא שולחן הסלון, מזכירה לעצמי לנשום.

מחליטה לדחות הכל למועד מאוחר יותר (נושמת), שוכבת על הספה בסלון ומנסה לשכנע את הקטנצ'יק לבוא לישון איתי, אני שוכבת והוא עומד לי על הגב, מכריז בקול: "שלוש אבע ו..." (שזה כמובן "שלוש ארבע ו...") וקופץ לספה שליד.
אחרי איזה 15 פעם שהוא עושה את זה הוא מחליט שאולי כדאי לו להתייעץ איתי ולשאול אם אני בכלל מסכימה, "שלוש אבע ו..אמא?  כן?"   הוא שואל אותי.
"שום שלוש אבע ו.. שים ראש פה ליד אמא" אני מודיעה לו (ברוגז).
מצליחה להירדם למרות הקפיצות (לאיזה עשר דקות שבהן שמעתי מספר ילדים רוצחים זה את זה בקומה העליונה), התוכי צועק בסלון כמו משוגע (כן, נוסף תוכי למשפחה, כאילו אין מספיק רעש ובלאגן גם בלעדיו), קמה בעייפות, שותה קפה, מנסה לחשוב על סדר פעולה מאיפה בכלל להתחיל...

מצליחה לגרור את עצמי מהספה, הולכת לעשות כביסה, בינתיים הקטנצ'יק נרדם (שזה גרוע, כבר מאוחר מדי והוא לא יישן לי בלילה), חוזרת לסלון, מסדרת קצת, עושה כלים, דורכת בטעות על התוכי (בגלל שהבן הגדול שלי מרחם עליו שהוא כלוא כל היום בכלוב, הוא פשוט משחרר אותו להסתובב חופשי בסלון... )

מנקה ומסדרת לפחות שעתיים, בין לבין מנסה להעיר את התינוק שנוחר בכיף על הספה בסלון, מצליחה להעיר אותו ומוציאה את שני הקטנים (מתבכיינים ומתלוננים) לגן השעשועים, שניהם מתפלשים רבע שעה בחול ואז מבקשים לחזור כבר הביתה (חם ומשעמם וכולנו עקוצים עד מוות..).

חוזרת, עושה ארוחת ערב, שוטפת כלים, מקלחת את הקטנים, בעלי חוזר, מנסה להשכיב אותם במיטה.

לילה - נכנסת למיטה, הגדולים באים לכסות אותי יפה ולברך אותי בברכת לילה טוב (ואז יורדים לסלון כדי להכין לעצמם פופקורן ולראות איזה סרט כייפי), אני שומעת את הקטנים צועקים במיטות שלהם שהם לא מצליחים להירדם....מסמנת וי קטן בטבלת הייאוש הבלתי נגמרת...מתפללת שהזמן יעבור מהר..

סדר יום בשיגרה:

קמה בבוקר, כל הבית נוחר, מתארגנת ומסתדרת, נוסעת לעבודה....(יש דברים שלא משתנים).

חוזרת מהעבודה, הבית שקט ונקי, הקטנים במסגרות שלהם, הגדולים חזרו הביתה, אכלו ורצו לפייסבוק היקר והאהוב שלהם.
שוכבת לנוח איזה 20 דקות שלמות בלי שאף אחד קופץ לי על הגב (אבל עדיין התוכי צועק בסלון כמו משוגע, חייבת להכניס אותו לאיזה צהרון עד שעה 16:00).

קמה, מסנג'רת את אחד הילדים הגדולים ללכת ולהוציא את הקטנים מהגנים שלהם.

שותה קפה בסלון הנקי שלי, הקטנים חוזרים, אנחנו משחקים בנחת במשחקי קופסא ושומעים מוסיקה קלאסית  (טוב, בסדר, קצת נסחפתי... הקטנים רואים דורה בטלויזיה ורבים קצת, בכל זאת הם חייבים להספיק כמות מסוימת של ויכוחים ומריבות שהרי הם לא התראו כל היום).

מכבסת, מסדרת, מארגנת, מבשלת (אין מנוס, שיגרה או לא).

כל הילדים הולכים לישון

לילה - נכנסת למיטה, שקט מוחלט בחדר של הקטנים, רק הגדולים צועקים לי שהם לא מצליחים להירדם (בעיה שלהם)...מסמנת וי קטן בטבלת הימים המאושרים (עוד 18 ימים בדיוק וכולם שוב בחופשת ראש השנה, מתפללת שהזמן יעבור לאט לאט...).

                           ♥__________________________________________________♥

סוף סוף הצלחתי ליצור משהו (רק כי נולדו עוד ילדים במשפחה והם היו זקוקים נואשות לבובות)

בובת כלב (לילד)  ובובת שפן (לילדה), שניהם מהגיזרות הנהדרות (בתשלום) מהחנות הזאת.

שתהיה לכולנו שנת לימודים נהדרת ושנה טובה.


תודה על כל התגובות החמודות שאתם משאירים לי, אני נהנית מהן מאוד
מקופלת

אימון נשים-גברים

פוסט זה נפתח בהתנצלות

לאחר שקראתי היטב את כל התלונות התגובות מהפוסט הקודם, ולאחר שעיינתי והפכתי בנושא, הגעתי למסקנה שאתם צודקים, מה זה למסור את התיק ההודי ליעדו בלי לצלם אותו לפני כן?
מה זה לדבר עליו במשך 9,000 מילים (בקירוב), ולא להביא שום תיעוד?
מה זה?


ולכן, כמנחת פיוס אני שמה תמונה שלי (שלי!!! מה קורה עם הבלוג הזה? זה היה פעם בלוג יצירה ותיראו לאן הגענו....וגם רואים קצת את בעלי...ואת הילדה שלי..) בפוזה שאינה מחמיאה (לי, לא להם), בתקווה שתראו בזה פיצוי הולם עבור הנזק הנפשי שנגרם לכולכם בפוסט הקודם.

אז הנה התמונה, ומיד הסיפור.

כן אני צוחקת, זה לא אומר שנהניתי

ועכשיו, אחרי כל ענייני הבירוקרטיה האלה (ובתקווה ששמנו את כל העניין הזה מאחורינו), נוכל לחזור למטרה לשמה התכנסנו פה (להשפיל אותי):

למי שלא זוכר, בסוף הפוסט הקודם סיפרתי לכם איך עומד להתקיים "אימון חניקות, הטלות ותקיפת בנות זוג" במסגרת מועדון הג'יאוג'יצו בו מתאמן בעלי.
האימון מילא אותי בחששות רבים, כפי שכתבתי קודם לכן, כמעט כל המתאמנים שם גרושים וחששתי שאהיה האשה היחידה אותה יחנקו ויטילו בזה אחר זה, מלבד זה כושרי הגופני שואף לאפס ושעה וחצי של אימון נדמו בעיניי כנצח.

את היום המיועד העברתי בשתיקה לא אופיינית, הרצתי בראש את כל התרגילים החשובים שלמדתי בהתעמלות הנשים שלי (בכל זאת אני מתעמלת מזה מספר חודשים) והגעתי למסקנה שאף אחד מהם לא יעזור לי במקרה הזה (כי באמת, איך זה שהמדריכה צועקת על כולנו: "בטן פנימה, להחזיק חזק חזק את הסוגרים כאילו אתן מתאפקות לפיפי..." יכול לסייע לי...).
הקטנים הלכו לישון, הילדונת החליטה לבוא איתנו (טוב, אני הייתי צריכה כח חיזוק קטן וחמוד אז קצת החלטתי בשבילה), הכנתי את בגדי הספורט הכי פחות מביכים שלי, וכך ישבנו באוטו...בעלי בציפיה משועשעת ואני נושפת לתוך שקית נייר.

האימון התחיל, מסביבי היו עוד מספר נשים שכפי הנראה מאוד רצו להגיע מרצונן ולא כי הבעלים שלהן מתלהבים (מרוב שזה היה להן נוח ומתאים, חלק הביאו אפילו את התינוקות שלהן, שבכו מאושר כל האימון...ובכל זאת לא כולם גרושים כפי שחשבתי...).

מסתבר שקוראים לזה "הגנה עצמית" ולא "חניקה ותקיפה", בסדר, מבחינתי הכל אותו דבר...

המדריך תופס את אחד החניכים, חונק אותו, מפיל אותו, מטיל אותו, נותן לו כמה מכות בביצים

ואז אנחנו צריכות לעשות בדיוק אותו דבר על בני זוגנו....
זה נשמע כמו סוג של חלום, לבצע את כל הדברים האלה בבן זוגך, הבעיה כמובן שאני לא זוכרת את כל השלבים, אז סתם אני עומדת כמו טמבלית ובעלי תופס אותי בכל מיני אחיזות מסובכות וצועק לי: "נו, מה את עושה עכשיו? אני תוקף אותך...מה את עושה?" (סתם, עומדת וחושבת, כאילו? אתה רואה שאני מנסה להתרכז.. ואם היה מגיע לי גם קצת דם לראש, זה היה אולי עוזר...).

זה לא פשוט כמו שזה נראה

העניין הוא שהתרגילים הלכו והסתבכו, ואז כבר ממש כאבו לי הזרועות והצוואר מכל האחיזות של התוקף (שבהחלט לקח את תפקידו ברצינות) וכל הזמן חברים שלו אמרו לי: "תשמעי, את לא יודעת מה יקרה ברגע האמת אם חלילה יתקפו אותך, עדיף שתהיי ממש ממש מוכנה טוב, תתני לו חזק, אל תרחמי עליו..."

וכשכבר הצלחתי להיכנס לעניין ולהצליח לפעמים להשתחרר מהאחיזה שלו ולפעמים גם להחזיר לו קצת, הוא היה מתגלגל על הרצפה בברכיים כפופות ואומר לי בשפתיים חשוקות: "לא כל כך חזק בביצים...זה רק אימון", וחברים שלו אמרו: "די, יש לך מספיק ילדים, מה אתה בוכה? ככה הוא כל אימון..." ומדי פעם התחלפתי עם הילדה שלי שהייתה צריכה גם כן להתמודד עם התוקף האכזר

גם ילדות יכולות

ואז, אחרי משהו שנראה כמו נצח והייתי פשוט ספוגה כולי זיעה, זה נגמר (למרות שאחר כך הסתכלתי בתמונות ובכולן אני משום מה מחייכת באושר, באמת, אין לי הסבר לזה...).

ואז חזרנו הביתה, ועשיתי בדיוק מה שאני תמיד תמיד אומרת לבעלי לא לעשות ובכל זאת הוא עושה, השארתי את כל הבגדים המג'וייפים שלי בערימה ליד המקלחת והלכתי להתקלח (נהיו בינינו יותר מדי קווי דימיון....זה ממש גרוע, וכמו שהוא אמר: "בסוף עוד תאהבי את זה ותבואי איתי לכל האימונים").

ואחר כך שכחתי את כל מה שלמדתי באימון הזה, אבל בעלי לא שכח כלום וגם לא הבין שאנחנו לא נמצאים יותר במסגרת האימון והוא ממשיך לתקוף...לפעמים כשאני עומדת ועושה כלים הוא חונק לי בחביבות את הצוואר (ואז אני צריכה לתת לו מכה חזקה בביצים), לפעמים כשאני מקפלת כביסה הוא מחזיק לי את שתי הידיים מאחורה (ואז אני צריכה לתת לו בעיטה חזקה בביצים), לפעמים כשאני חוצה את החדר הוא פשוט מטיל אותי באויר (אין מה לעשות נגד זה.... סתם ליפול על הרצפה ולחשוב איך אני תיכף מכניסה לו מכה ממש חזקה בביצים...), וביום ראשון שלאחר מכן קיים המועדון שלו אירוע סוף שנה שכלל מסיבה עם הרבה אלכוהול ועל האש, אבל לזה משום מה לא הזמינו נשים....

ואני גם חייבת לכם את סיום הסיפור על התיק ההודי, ובכן, חמותי אהבה מאוד את התוצאה ואף הראתה אותו לכל החברות שלה (שבדיוק מזה חששתי מלכתחילה, ידעתי שהעבודה שלי תוצג בפני וועדת הביקורת הפולנית שאין קפדנית ממנה בעולם כולו, מה מסקנות הוועדה לא הצלחתי לגלות, רק שזה הוצג בפניה).

ועדיין לא אמרתי אף מילה על החופש הגדול הדוחה הזה....


תודה על כל התגובות הנהדרות שאתם כותבים לי
אני מעריכה כל אחת ואחת מהן

סוף שבוע מעולה
מקופלת

מעשה בתיק (או מזוודה)

השבועיים האחרונים היו קשים ביותר, לא, זה לא בגלל החופש הגדול שפרץ לו (אני עדיין לא יכולה לדבר על זה, זה כואב מדי, אבל פוסט זועם יגיע..כמו כל שנה...), הפעם זה בגלל דמות חדשה בבלוג שעד עכשיו נמנעתי מלדבר עליה או להזכיר את קיומה (רק בגלל שבעלי לא הירשה לי למרות שביקשתי את רשותו מאות פעמים...אם לא אלפים...אבל עכשיו, אחרי שפוסט אחרי פוסט סיפרתי לכם המון סיפורים על בעלי, ולא תמיד לחיוב, קצת נמאס לו מזה והוא החליט שזה הזמן לדבר קצת על אמא שלו...כן...תודו שחיכיתם לזה...).

ומעשה (בתיק) שהיה, כך היה:
לפני שבועיים, בשישי בערב, ישבנו לנו בבית של חמי וחמותי, בדיוק סיימנו ארוחת ערב דשנה וטעימה והשתדלנו לא לנקר (טוב, זה לא לגמרי נכון, אני הייתי עסוקה כרגיל בלרוץ אחרי התינוק שמנסה להשמיד את כל כלי החרסינה של חמותי בזה אחר זה...ובכל פעם שהיא רוצה לכעוס עליו או להעיר לו,  היא אומרת לנו: "לא, אני לא יכולה לכעוס עליו, זה לא התפקיד שלי, יש לו הורים שיעשו את זה" ושולחת בנו את המבט הזה שיש לסופר נני בשלב הצפייה במשפחות (מזועזע..למי שלא צופה...) ולמי שלא שם לב, היתה פה ביקורת סמויה (על גבול הגלויה) בנוגע לאופן בו אנחנו מחנכים את ילדינו).

בכל אופן, אחרי הקפה והעוגה (תמיד קצפת שלוש שכבות,  תמיד עם גלידה ליד...) ישבתי לי מוטלת בכיסאי, התינוק למרגלותיי מפורר את העוגה על השטיח ואז חמותי שאלה אותי: "יש לי איזה תיק שקניתי בהודו והביטנה שלו מורידה צבע...את חושבת אולי שאת יכולה לעשות לו ביטנה?" .
"בטח", עניתי (אפילו טיפה בשחצנות, ולו רק בשל העובדה שאני היחידה במשפחה האוחזת במכונת תפירה...).
ואז חמותי הלכה והביאה איתה איזה תיק ענקי (ביני לבין עצמי מאותו רגע הוא זכה לכינוי "המזוודה"), הראתה לי את הבפנים שלו (אדום ארגמן מהודו, איך לא יוריד צבע?) ואפילו ציינה שיש כיס עם רוכסן (אבל התעלמתי, כבר בשלב הזה הבנתי לאיזה פח עמוק נפלתי...).
ואני, במקום להגיד לה: "לא, זה מסובך לאללה, אין סיכוי שאני מצליחה לתפור את זה, עזבי, תקני חדש"
עניתי (בקהות חושים): "בטח, בטח שאני יכולה"

וכך חזרנו הבייתה, בעלי, אני, הילדים והמזוודה.....

"מה, מה אני אמורה לעשות עם הדבר הזה?" שאלתי במורך רוח את בעלי (זאת אמא שלו ביקשה ולפי ההגיון זה כאילו הוא ביקש ולכן הוא האשם המיידי...)
"למה אמרת שאת יכולה, היית פשוט אומרת שאת לא יודעת וזהו...הדבר היחיד שאת יכולה לעשות עכשיו זה לקחת את התיק לתופרת, זאת שגרה ליד...ואחר כך תגידי שאת תפרת" (אתם רואים? זה בכלל לא היה רעיון שלי...זה הוא אמר לי...).
ומיד אחז בעלי את מזוודתו (האמיתית, שלו, לא של אמא שלו..) ונס  למספר ימים להירגע לצורך עבודתו בחו"ל.

וכך נותרתי לבדי בעולם עם התיק ההודי, אני והוא, וכלום לא קרה (בעיקר לתיק ההודי, אני נאלצתי לתפקד לבדי עם ארבעה ילדים שחציים כבר בחופש גדול...טוב, הפיתוי אמנם גדול אבל זה יחכה לפוסט הבא....), מדי פעם הצצתי לתוך התיק לראות אולי הוא הצליח להצמיח לעצמו ביטנה חדשה, לא, זה לא קרה, מסתבר....

אחרי כמה ימים החלטתי להתייעץ קצת עם חברות (ותודה לכל בנות הפורום היקר שלי שייעצו לי פה אחד למסור אותו לתופרת ולשקר כאילו אין מחר, אין ספק שאני שייכת לקבוצה שהכי מתאימה לי..), התקשרתי לתופרת לראות אם היא בכלל עושה מעשים כאלה בתיקים, גם היא לא היתה סגורה על זה לחלוטין (תביאי את התיק, תביאי איתך בד לביטנה כי אני לא מספקת בד...ואני אראה אם אני עושה כאלה דברים...).

ואז הגיע רגע המפנה הגורלי, ביום שני אחר הצהריים...בשעה 18:00 בערב בדיוק שעון ישראל (אחרי שגמרתי לרבוץ על הספה בסלון וסתם לבטל את הזמן בצפיה בתכניות משמימות בטלויזיה ובמלחמה עם הפעוט על זכותי הראשונית לעשות שימוש אישי בטלויזיה שלא כולל את בוב ספוג) נכנסתי בסערה לחדר העבודה ופרשתי את התיק על הריצפה.

"אתה יודע מה?" אמרתי לתינוק שכמובן רץ אחרי (לכל מקום ולכן הוא ידוע בכינוי "התאום הסיאמי שלי"), "אני אתן לזה צ'אנס, אני אעשה את זה...אני אעשה את זה כאילו אין מחר, אני מסוגלת, אני לא אתן לתיק הזה לנצח אותי, אני אראה לו מה זה"..(המשכתי לשלהב את עצמי), ומיד אחזתי במספרי הבד שלי וחתכתי בחיפזון ותוך מדידה אינטואיטיבית את הבד שהכנתי מראש.

וכך ישבתי ליד מכונת התפירה, מקללת ותופרת, מקללת ותוקעת סיכות, מקללת ומשחררת פעם בדקה את מכונת התפירה שנתקעה (לתיק הארור היו מראות קטנות בצד החיצוני ולכן המחט נתקעה בהן אחרי כל תפר בערך), מקללת ומצמצמת את עיניי למינימום (חשש כבד להישברות המחט ותעופה שלה ישר לתוך העיניים שלי...אחר כך כשסיפרתי את התלאות לבעלי הוא אמר שהייתי צריכה להשתמש במשקפי מגן...לכל דבר יש לו תשובה, אה?),  מקללת ומפצירה פעם בדקה בילדיי הגדולים לקחת את התינוק מחדר העבודה כי הוא מנסה ללחוץ באופן עצמאי על הדוושה.... מקללת ומפצירה בילדיי הגדולים לקחת גם את הפעוט מחדר העבודה (שעמד לידי וחפר לי: "אמא, גם אני רוצה, תני לי ללחוץ קצת, יא, אני רואה את הקוץ הזה עולה ויורד (הכוונה למחט כמובן, וממש בושה לעצמי שהוא לא יודע מה זה...), אני גם יכול לעשות את זה..לא רק את" (כן, כאילו זה מתוך בחירה...)).

וכך נקפו השעות, טוב, האמת שהשעה היתה רק 19:00 שעון ישראל (אני חשה צורך להדגיש את זה לטובת קוראיי מעבר לים וביניהם בעלי שעד שאפרסם את הפוסט הזה בטח יטוס שוב...לא שהוא קורא את הבלוג שלי, בטח לא מרצונו החופשי, פשוט הפעם אמא שלו מוזכרת מה שאומר שהוא יפתח את הבלוג בלב דופק מדאגה....)

ובינתיים התחלתי לחוש קצת נקיפות מצפון על זה שהילדים עוד לא אכלו ארוחת ערב וגם לא יאכלו כי אין סיכוי שאני קמה עכשיו מהמכונה כשאני באמצע השוונג...

אז צעקתי לבן הגדול שלי שיעשה חביתות לכולם ולהפתעתי הוא ענה שהוא יכין בכיף. ולראשונה בחייו, נכנס הילד לבדו למטבח והדליק את הכיריים החשמליות ללא עזרת אמו, אחר כך הוא שאל כל ילד איזה חביתה הוא רוצה, ואחרי כמה דקות יכלתי לשמוע רעש של שמן רוחש במחבת והתמלאתי שימחה שיש לי ילדים כאלה גדולים ועוזרים.
השימחה לא האריכה יותר מדי זמן, מסתבר שהילד התבלבל קצת בין הבקבוקים בארון ושפך לחביתה הראשונה חומץ תפוחים במקום שמן...הם גילו את זה רק אחרי שטעמו מהחביתה והיה לה טעם טיפה מוזר (אני הבנתי את רצף האירועים לפי צווחות התדהמה שעלו מהמטבח, אני לא טרחתי להזיז את התחת מהכיסא בחדר העבודה כי כפי שכבר אמרתי, הייתי בשוונג ושוונג דוחה הכל...).

ואז אחרי תקרית החומץ הילד המשיך לטגן המון שמן עם קצת חביתות ומסתבר שזה ממש משביע כי כולם סיימו לאכול ואפילו בלי שהייתי צריכה לבקש (לא ממש יכלתי לדבר, הייתי דבוקה לכיסאי, גבי שפוף, רגלי לוחצת בטירוף על הדוושה, עיניי חצי עצומות ושפתיי מקללות ללא הרף קללות חרישיות) הוא לקח את הקטנים למעלה וקילח אותם לבדו (טוב, אז הוא שכח לכבות את הכיריים החשמליות...קורה...) ושני הקטנים חזרו לנג'ס לי בחדר העבודה אבל לפחות עכשיו הם היו ריחניים ונקיים וסוף סוף סיימתי לתפור את הביטנה ויצאתי בריקוד קטן ושמח בחדר העבודה על זה ש:
א. עשיתי זאת, יצא לא רע בכלל, נכון שאין כיס וגם לא יהיה, בטח שלא עם ריץ' רץ' אבל אולי היא תשכח שבכלל היה.
ב. על זה שהצלחתי לא להתעוור....אושר, אושר גדול.

ואז בעלי חזר מחו"ל ובשניה שהוא פתח את דלת הבית מיד דחפתי לו לידיים את התיק ושאלתי אותו: "נו, אז איך הביטנה?"
ולמחרת היה לו יום ממש קשה בעבודה וכל פעם שהוא התקשר אלי, אמרתי לו: "די, עזוב שטויות, איך הביטנה?" ובעלי, שחי איתי כבר המון שנים (יופי, השנה עברנו את השלב שבו אנחנו יותר שנים ביחד מאשר לחוד...שזה רק מראה לכם שאנחנו מליון שנה ביחד אבל מרגיש כמו יותר...) ומיד אמר לי: "הביטנה, אין, אין דברים כאלה" (זה גבר שיודע להחמיא לאשתו), ומיד אחר כך ניצל את הרגע ובישר לי שבעוד שבועיים בדיוק מתקיים אימון ג'יאוג'יצו עם אמהות ושהוא כבר הודיע שאני באה (לפי ההגיון הוא היה אמור להביא את אמא שלו, לא? זה לאמהות...)ושאגיע בבקשה בחליפת ג'יאוג'יצו (הוא מנסה כבר כמה שנים להביא אותי לאימון בתואנות שונות כמו "אימון היתולי לפורים עם נשים", "אימון לפני החגים עם נשים", "אימון בחניקות והטלות, עם נשים..." וכל מיני כאלה...

אני הודעתי לו שזה כבר לא משנה אם אגיע עם חליפה או לא, הוא יכול בעצם כבר לקיים "אימון הגנה עצמית עם נשים בעירום מלא" כי אני כבר כל כך מושפלת שאי אפשר להשפיל אותי יותר (וברור לי שאהיה האשה היחידה שם כי כל החבר'ה שלו שם כולל המאמן גרושים...באסה...) ובטח כל הכיתה תתאמן בלהטיל אותי ולחנוק אותי בזה אחר זה (הם גרושים, הם יראו לנגד עיניהם אמא שמזכירה קצת את אם ילדיהם...זו שהם רבים איתה כמה שנים כבר...יש להם הזדמנות לחנוק אותה, או מישהי שדומה לה קצת...הצילו!!!!!!)
וביום שישי הקרוב חמותי תקבל את התיק ונראה מה יהיה (אוי, גוד, פתאום אימון הג'יאוג'יצו הקרב ובא לא נראה כל כך מאיים...).

ותודה ששרדתם עד כה (בהנחה ששרדתם)

שיהיה סוף שבוע מצויין
נשיקות
מקופלת

האם אני אמא מביכה?

נגיד שהבן הגדול שלי מגיע הביתה עם שני חברים, שלושתם עומדים (מצחינים נואשות) בכניסה לבית.
ואז הוא מבקש 100 שקל כדי ללכת לסרט עם החברים שלו.
מה, זה מביך אם אני אומרת לו בדיסקרטיות ללכת לשים דיאודורנט ולהחליף חולצה? (אוף, מה, חייבים להגיד את האמת בבלוג? טוב, אז אני צועקת לו את זה מקצה המדרגות...אז מה?) ואז הוא הולך ושם דיאודורנט ומחליף חולצה ושלושתם הולכים לסרט ורק שניים מהם נותרו מצחינים, לא עשיתי את העולם טוב יותר?

או נגיד כשבאה החברה הכי טובה של הבת שלי כדי להסתגר איתה בחדר ולעשות כל מיני דברים שכוללים ריקודים, שירים ופייסבוק, מיד אני תוקעת לה בידיים את התינוק ואומרת לה: "יא, איך הוא התגעגע אלייך...אין לך מושג..." ואז אני מכניסה את שלושתם לחדר וסוגרת אחריהם את הדלת... מה, זה מביך?

או נגיד כשאני באה להוציא את הפעוט מהגן, ומיד כשאני פותחת את הדלת של הגן, רצים אלי כמה זאטוטים זבי חוטם ואומרים לי: "הבן שלך עושה קקי בשירותים...והוא ביקש שתבואי  לנגב לו....", אז אחרי שאני מנגבת לו אני מתחילה קצת לתחקר את הילדים מי מנגב להם אחרי שהם עושים.  מה, זה מביך? (כי זאת סוגייה חשובה, הילד יושב בשירותים אבל הגננת לא במצב של תזוזה לכיוונו, היא עסוקה עם עוד עשרות ילדים...אז, כאילו...מי אמור לנגב לו?).

או נגיד כשאני באה להוציא את התינוק מהגן שלו, ובשניה שהוא קולט אותי במקום לרוץ בצעקות שמחה "אמא אמא", הוא מתחיל לרוץ במעגלים בגן ומסרב לחזור הביתה (או לעזוב את הצעצוע שהוא מחזיק ביד) ואז אני צריכה לתפוס אותו (בכוח יחסי) ולקחת אותו הביתה תוך הבטחות ושיחודים לממתק, מה, זה מביך? (כן, זה מביך...זה הוא שעושה את הפאדיחות פה... הילד המביך והלא מתחשב הזה....).

או נגיד שאנחנו בבריכה במלון באילת, וכל הזמן אני מכריחה את כולם להתמרח ולשים כובע...ואז רצה אחריהם עם הבקבוק מים אפילו שחלקם ממש ממש חמורים גדולים...זה מביך? (ובסוף מי נשרף בכתפיים וחוטף כאב ראש מרוב ריצות בחום אחרי אנשים ויוצא שהוא לא שותה מספיק? ברור שאני...).

או נגיד שהבן הגדול שלי מביא את החברה הראשונה שלו אלינו הביתה*
*או קיי, זה דורש הרחבה קטנה..או גדולה...
לפני איזה שבועיים הבן הגדול שלי הודיע לנו שהוא מאוד מתלבט כי יש ילדה בכיתה שלו שמוצאת קצת חן בעיניו וכבר המון זמן שהיא מתכתבת איתו בפייסבוק ובאה ועומדת לידו וליד חבורת החברים שלו בהפסקות (אבל איך היא לא מתה מהריח?) וחברים שלו מאוד לוחצים עליו לבקש ממנה חברות אבל הוא לא בטוח לגמרי וכל השבוע הוא לא רגוע ולא מרוכז בלימודים ולא יודע מה לעשות...
אבא שלו ואנכי חשבנו מספר דקות על הסוגיה ומיד נתנו לו שתי עצות סותרות המשקפות כל אחת מהן את תפיסת עולמו של המייעץ.
אני, כראוי לאמא פולניה טובה, ייעצתי לו לרדת מכל העסק, בעיקר הושפעתי מהמילים "לא מרוכז בלימודים", "מה אתה צריך את זה?", אמרתי לו, "קודם תהיה בטוח ואחר כך תחליט..."

בעלי לעומת זאת, אמר לו, "תשמע, זה רעיון לא רע... זה ייתן לך קצת כישורים חברתיים עם בנות, תראה מה זה חברה, איך זה לדבר עם בת (שהיא לא אחותך), ואז, כשתגיע האחת שתסובב לך את הראש, לא תעמוד מהצד ותהסס אם לפנות אליה כמו איזה טמבל.

(ואז עולה לבעלי המבט המצועף הזה בעיניים) והוא אומר לבן שלי: "לא כמוני, שממש לא ידעתי איך לדבר עם בנות והייתי כל כך צעיר וכל כך יפה... ואז באה אמא שלך וקטפה אותי...פשוט קטפה אותי.......(ובשלב הזה הוא חוטף כאפה קטנה בראש כדי להזכיר לו שלא מדובר בו, אלא בבן שלו).
וכמובן שהבן שלי מעדיף את העצה של אבא שלו (מה היה רע בעצה שלי? באמת...מה הוא צריך את כל זה....)

ושוב חזרנו לעסקי הפדיחה, ואז הוא מביא אותה הבייתה ואנחנו יושבים יחד בסלון ואני לא יכולה להתאפק ומתחילה לתחקר אותה על איך הוא בלימודים ואם בכיתה הוא מפטפט בלי הפסקה? זה מביך זה? (וכן, התשובה היא כן, הוא לא סותם לשנייה....).

וזה שעכשיו אני הולכת ומפרסמת את זה בבלוג שלי, מה, זה מביך?

וזה שתפרתי ינשוף בד והוא משמש כמעצור דלת בחדר של הבן הגדול שלי, זה מביך? (בהתחשב בעובדה שהילד בן 14 והינשוף ורוד...).

שיהיה המשך שבוע מצויין
מקופלת

מילים מילים

מאז הפעם הקודמת שכתבתי, קרו כל מיני דברים (לא דברים הרי גורל...סתם...דברים)


 זוכרות את הפוסט הזה בו התבכיינתי שהתינוק אומר את המילה "תותית" ולא אומר למשל "אמא"?,זאת הייתה טעות, ברור...כי מאז הוא בהחלט למד להגיד אמא, מיד באותה שניה שהוא למד להגיד אמא, הוא למד גם להגיד "נו נו נו" (עם האצבע הקטנה מונפת בנזיפה באויר), ואז הוא למד שממש נחמד לו להצמיד יחד את כל המילים האלה (כן, שימו לב, התינוק למד לומר משפט) ובכל פעם שהוא פונה אלי הוא מתחיל ב: "נו נו נו אמא...".
לפעמים סתם הוא אומר לי את זה כשמתחשק לו, ואז אני אומרת לו: "אבל למה? מה עשיתי?"

חוץ מזה למד התינוק מילה שימושית נוספת שעונה בעצם על כל דבר/מצב/שאלה שהוא נשאל והמילה היא: "לאבאלי", בעצם זה שלוש מילים ("לא בא לי") אבל התינוק הצמיד את כולן ביחד ובכל פעם שמישהו מבקש ממנו לבוא לאכול, להתקלח, לישון או כל דבר, הוא עונה ב"לאבאלי" וסוגר עניין.

לפעמים יוצא שגם אני בעצמי נוזפת בתינוק (אחת לשתי דקות, למען האמת), כי התינוק, הוא כבר יצור קטן ושובב שחגג בחודש שעבר יום הולדת שנתיים וחייב לטפס בכל רגע נתון על כל דבר אפשרי ולגעת בכל מה שאומרים לו לא לגעת (הוא ירש את התכונה הזאת מאבא שלו שתמיד עושה מה שאומרים לו לא לעשות... זה גנטי).

על רקע הנזיפות האלה חשה הבת שלי מחויבות עצומה לקחת אותי הצידה לשיחת הבהרה בנושא, "אמא", היא אמרה לי, פניה הקטנות והרציניות קרובות מאוד לפניי, "כשאת נוזפת בו, או שמה אותו בעונש, את לא יכולה להגיד לו משפט כמו: "חמודי, אני לא מרשה, עכשיו אתה בעונש...", לא!!! אל תקראי לו "חמודי", או בכל שם חיבה אחר, את צריכה להיות קשוחה, תקראי לו רק בשם הפרטי שלו כשאת נוזפת בו...את יודעת מה? הכי טוב שתצמידי לזה גם את שם המשפחה, זה נשמע מאוד מאיים...."

צודקת... לקחתי לתשומת ליבי...

♥__________________________________________________♥

גם הפעוט חגג יום הולדת, במשך חצי שנה הוא חיכה בקוצר רוח גובר והולך ליום הולדתו ובערך מדי יום שאל אותי בן כמה הוא: "אתה בן ארבע וחצי" אמרתי לו, ואז הוא אמר לי (במשפט שחציו דאגה וחציו טרוניה): "כל הזמן ארבע וחצי, ארבע וחצי, ארבע וחצי ארבע וחצי...אני לא גודל...."
ברור שהמשפט הזה כל כך מצא חן בעיניי ולכן מדי יום הקפדתי לברר עם הפעוט מה קורה איתו.


אני: "מה קורה איתך חמודי, אתה כבר גודל? אתה מרגיש שאתה גודל?"
ועל זה ענה הפעוט כל יום את אותה תשובה
הפעוט (בזעף): "לא, אני לא גודל, אני בן ארבע וחצי...."

ובגלל שאני אמא חפרנית שאין כדוגמתה (כנראה לא סתם אומרים לי כל הזמן "נו נו נו") בסוף נמאס לו לענות לי בנימוס והוא אמר לי רק: "די, אמא, תפסיקי כבר לומר את זה" (הא! שימי לב לשימוש החמוד במילה "לומר" ולא במילה הפושטית "להגיד" ובגלל שכל כך התאהבתי גם במשפט הזה, ברור שלא הפסקתי לומר את זה...).


וסוף סוף הגיע יום הולדת חמש אותו חגג הפעוט באושר גדול בגן שלושה שבועות לפני התאריך האמיתי שלו (לפי החלטת הגננת).

העובדה שהוא חגג לפני המועד יצרה בילבול גדול אצל הפעוט כי כשהוא חגג בגן, הוא היה בן חמש, ושלושה שבועות אחר כך חגגנו לו בבית, וזה (לפי ההגיון של הפעוט) אומר שעכשיו הוא בן 6 (כן, הוא גדל, ילד גדל רק בין יום הולדת אחד למשנהו, בשאר הזמן הוא לא גדל....), ועכשיו אנחנו מתכננים לעשות לו יום הולדת למשפחה המורחבת, מה שאומר שהוא יגיע בכלל לגיל 7...ונראה אתכם מסבירים את כל הבלאגן הזה לפעוט קצר הרוח.



♥__________________________________________________♥
בפוסט האחרון שבו התלוננתי על נסיעותיו התכופות של בעלי לחו"ל קיבלתי הרבה תגובות שדנו בנושא המתנות שהוא יביא כשהוא יחזור ומה עלי לבקש... כל תגובה היתה צודקת ואוהדת.


ולכן אני חייבת לכן את סיפור המתנות מסינגפור שאז אמרתי לעצמי: "יש שם חנויות ממש שוות, וזה גם לא מקום גדול, אני קצת אסנג'ר אותו" וכך לפני הנסיעה אמרתי לו שהוא חייב לעבור שם בחנות בדים ולהביא לי בדים יפניים, "יפניים" הדגשתי, "אתה שומע? זה כל הבדים החמודים האלה עם במבי קטנים וכיפה אדומה וילדים וקישקושים", מאחר וידעתי שהוא לא יפנים, אפילו הראיתי לו את הבלוג של אלין שכתבה על הביקור שלה שם עם צילומים נהדרים וכתובות ואיזה סוג של דברים אני רוצה.

מכל החפירה הזאת זכר בעלי שלוש מילים בלבד: "לקנות", "בדים" "אוריינטלי" (לא יפני, אוריינטלי...).

וזה בדיוק מה שהוא עשה, הוא מצא חנות בדים (מקומית), וקנה ערימת בדים אוריינטליים עם עיטורים מסורתיים כיאה למזרח מהם ניתן לעשות ערימה נאה של קימונואים, שום זכר לבדים יפניים עם כיפה אדומה לא היה ביניהם, אפילו לא במבי קטן אחד שיציץ מבין כל פרחי הלוטוס והצבעים העזים.....ערימת הבדים הזו (ששקלה לא מעט) הגיעה לארץ בשלום ומצאה את מקומה מאוחסנת על מדף "הבדים המבאסים שאין לי מה לעשות מהם....טוב, אולי פעם אעשה מהם כרית".

ומאז, אני יושבת בשקט ולא מבקשת יותר מתנות מיוחדות.

ובכל זאת, בעלי שאותו אני הכי אוהבת בעולם מכיר נפש בהמתו וקנה לי את הספר הזה כשהיה בארה"ב:






♥__________________________________________________♥


ובשבוע הבא (אתן עומדות להיות גאות בי מאוד מאוד) אהיה בטיול (של בנות בלבד) בדרום צרפת וספרד, איזה כיף לי.....

שיהיה לכולנו סוף שבוע נהדר
וחג שבועות שמח
מקופלת

איך הוא עושה את זה?

ושוב הוא נסע לו, הפעם לארה"ב, וגם הפעם הכל היה ידוע מראש ומתוכנן ומסודר לפרטי פרטים.

שבועיים לפני הנסיעה
בעלי: "יש לי איזה נסיעה לארה"ב"
אני (רוצה למות): "מה, מתי? לכמה זמן?"
בעלי: "יש עוד זמן, אין מה להילחץ, זה מתי שהוא במוצאי שבת..."

שבוע לפני הנסיעה
אני: "מתי בדיוק הנסיעה שלך?"
בעלי: "לא יודע, זה מתי שהוא במוצאי שבת...אל תדאגי..."

יומיים לפני הנסיעה
אני: "מתי בדיוק הנסיעה שלך?"
בעלי: "לא יודע, יש מלא זמן, אל תילחצי..."


יום חמישי בערב, בעלי מתקשר: "אמממ, את שומעת? יש לי חדשות טובות וחדשות רעות, מה את מעדיפה?"
אני (רוצה לשכב עם סמרטוט רטוב על המצח ורגליים מורמות): "תגיד לי את הרעות, תגיד לי אותן מהר ובלי לעצור...ואחר כך תגיד לי לאט לאט את הטובות"
בעלי: "טוב, הנסיעה שלי מחר"
אני: "זה היה הטובות או הרעות?
בעלי: "זה היה הרעות, הטובות הן שאולי אני אצליח להקדים את החזרה שלי ביום".


אחרי חמש דקות מתקשר שוב: "אמממ, טוב, טעיתי גם במועד של החזרה, זה יומיים אחרי מה שאמרתי לך...אבל אל תילחצי, יש עוד מלא זמן...."(טורק מהר את הטלפון, בפחד...).


מה זה מלא זמן? ים של זמן... וכך נכנסנו לסחרור הגדול ביותר בתולדות האנושות לפני נסיעה של אדם לחו"ל, ולא סתם נסיעה, נסיעה הדורשת חליפה (ולא זאת של החתונה כפי שייעצו לו כל מקורביו והוא סירב בתוקף...כי בטח היא העלתה עובש מאז...).
אז דבר ראשון, רצנו לקנות חליפה (יום חמישי בערב, מחר הטיסה), ואז היה צריך לתקן את החליפה, אז רצנו לתופרת (יום שישי בבוקר, עוד מעט הטיסה...) ואז היה צריך גם לגהץ את כל העסק ורצנו למכבסה שיעשו את זה כמו שצריך ולא כמו שאני מגהצת (עדיין, שישי בבוקר), ולרוץ להוציא כסף מהכספומט, ולהסתפר (מה שווה חליפה אם אתה נראה כמו איזה מוגלי?) ואיפה הכרטיס אשראי החדש שהזמנתי במיוחד לנסיעה? (איפה ששמת אותו, כאילו? אה, זה היה בערימת דואר החדש?...טוב, אמממ, נראה לי שזרקתי....), ואולי ראית את הדרכון שלי? (לא, לא ראיתי, אולי ראית את הפנקסי חיסונים של הילדים? אם כבר אתה עושה חיפוש עצום בבית?).


ולבטל ארוחת ערב אצל ההורים ביום שישי (יופי, בין כל המהומה הזאת הילדים גם אמורים לאכול משהו)
ולארוז תיק ולמצוא פריטים עלומים בבית כמו עניבות, וגרביים שהן לא גרבי ספורט לבנות (החליפה סיבכה לנו קשות את החיים...), וגם לקלח את כל הילדים בין לבין....ועוד מליון סידורים קטנים שדורשים ריצה מעלה מטה במדרגות.


וסוף סוף, אני מקפיצה אותו לשדה התעופה ואנחנו מתחבקים ליד הטרמינל, ואז בעלי אומר לי: "אתם תהיו בסדר, אני אוהב אתכם מאוד ואתגעגע, אני מקווה שלא טעיתי בשעה של הטיסה...או במספר שלה...", ואני אומרת לו (בדמעות בעיניים):"גם אנחנו מאוד אוהבים אותך, ונתגעגע, אבל אם זאת לא הטיסה הנכונה, תעשה לי טובה, תעלה על טיסה אחרת....לא משנה היעד..."


והוא נכנס לטרמינל, כולו מסופר וריחני, בגדיו מגוהצים בקפידה, גורר באלגנטיות את המזוודה המוקפדת שלו והתיק של המחשב הנייד וכל חזותו אומרת כי הוא איש עסקים מסודר ומאורגן.


ואני תחבתי חזרה פיסת שיער סוררת שהתחמקה לי מהקוקו הפרוע והמיוזע שלי, ועליתי לרכב ונהגתי לאט לאט הביתה, ואפילו לא הדלקתי את הרדיו כל הדרך.

                              ♥__________________________________________________♥



ובנושא יצירה: הכנתי שני כלובי ציפורים (אבל לא עם ציפור בפנים, אני שונאת ציפורים בכלובים), האחד מנייר והשני מבד ושניהם תלויים בבית ורק אני (וילדתי) חושבות שהם יפים ומשובבי נפש, הבן הגדול שלי שנאלץ לתלות לי אותם מהתיקרה (כי הוא כבר יותר גבוה ממני ולכן מופקד בבית על כל מקום שאני לא מגיעה אליו) חשב שזה זמן מבוזבז בו הוא יכל לשבת על המחשב שלו במקום להתעסק בשטויות, הקטנים לא מתייחסים למשהו שלא קשור אליהם ישירות ובעלי רק שאל האם יש לנו תוכים בבית (שאלה ממנה התעלמתי באלגנטיות כי ניתן לראות בעין לא מזוינת כי אין אף ציפור בפנים..ועוד תוכי...באמת...).

 



שיהיה לכולנו סוף שבוע נהדר
תודה על כל התגובות הנחמדות שאתם כותבים לי, אני נהנית מהן מאוד
נשיקות
מקופלת

מחירות לעבדות

פסח, כידוע לכולם, הוא חג משפחתי, חג שבו ההורים משתדלים לבלות כמה שיותר זמן עם הילדים שלהם, לצאת איתם לטיולים ובילויים ולפנק אותם באופן כללי.

לעומת זאת, שבועיים לפני הפסח הילדים מסתובבים בבית מוזנחים וגלמודים, חלקם רעבים, חלקם עם חיתול מלא, ואפילו אם אחד מהם (הפעוט) נפצע פצע קטן באצבע, אין מי שימרח לו על הפצע הקטן משחה מרגיעה, יחבוש לו את הפצע טוב טוב וינשק אותו כאילו חזר הרגע משדה הקרב (הפינוק לו הוא רגיל בשאר ימות השנה)...אמא  עסוקה בלהסתובב בבית עם שקית זבל ענקית, (התינוק נשרך בעקבותיה מייבב) ולאיים על תושביו "אם אתה לא צריך את זה, אני זורקת, נמאס לי מכל הזבל שלכם....".

כל שנה לפני פסח אני נשבעת לעצמי שהפעם אני לא מנקה בכלל את הבית, "הבית נקי" אני אומרת לעצמי, "לא קניתי כלום השנה (כן, בטח...), הכל מסודר במקום ואין לי מה לזרוק, אין גם פרורים בחדרים כי כידוע לכולם, יש חוק בבית האוסר על אכילה בחדרים...". ככה אני משכנעת את עצמי בשקרים משקרים שונים עד שמגיעים לזמן הבלתי אפשרי לחלוטין -שבועיים לפני פסח, ואז האמת המרה מכה בי בפרצוף, לא, הבית לא נקי בכלל, לזה אפשר לקרוא מסודר? מה זה כל הצעצועים השבורים האלה? מה זה כל הדפים המקושקשים האלה ברחבי הבית? מי צריך את כל הספרים האלה???

זה מתחיל כמו כדור שלג, בהתחלה אני רק אומרת לעצמי שאני אעבור בחדרים, קצת אסדר את הארונות, אזרוק מה שלא צריך וזהו...הבית נקי ומסודר... שבוע אחר כך, אני עומדת על כסא ומנקה את הלמעלה של הארונות מטבח (התינוק עומד לרגלי הכסא ובכל פעם שאני יורדת לשטוף את הסמרטוט, הוא מיד מטפס על הכסא ותופס לי את המקום...).


וכך בשעות אחר הצהריים, במקום לקחת את ילדיי השובבים לגן השעשועים ולחטוף התקף לב כל פעם שהתינוק מטפס על הסולמות ומסרב לרדת (כמו כל אמא נורמלית), אני עוברת בחדרים ופשוט גורפת הרים של זבל לשקיות ניילון. הבעיה עם נושא הזבל היא שזה פשוט ממכר, זה מתחיל בקטן, אני יושבת, ממיינת, זורקת רק מה ששבור, דפים שאף אחד לא צריך, מתייעצת עם הילדים שלי מה צריך ומה לא...ככה בשעתיים הראשונות... ככל שהשקית מתמלאה (והחדר מתרוקן) תאוות הזבל שלי הולכת וגוברת.

לקראת הערב אני כבר נכנסת בסערה לחדר של הילד הגדול, "תשמע" אני אומרת לו (מיוזעת כולי), "אני אפתח את השקית הזאת ואתה פשוט תרוקן את המדף הזה שיש לך מעל שולחן הכתיבה לתוך השקית, ותקפיד לזרוק את כל הדפים והחוברות המעוכות האלה כי כבר נמאס לי ואני רוצה לסיים....למה אתה בכלל צריך כל כך הרבה ספרים? מה זה הספר הגדול הזה עם הציור של כדור הארץ? מה אתה, תינוק? יאללה, תזרוק הכל ונסיים כבר..."

ואז הילד שלי, שבמהלך כל השיחה הזאת לא טרח אפילו להסתובב אלי, או אפילו להוריד את העיניים מצג המחשב (ובינתיים אני רואה כמה עשרות חייזרים מתפוצצים להם במרץ על המסך), אומר לי באדישות: "אמא, זה הספרי לימוד שלי (כאילו?)".

הבת שלי, לעומתו, ישר הפנימה את העניין, היא פשוט רוקנה את כל מגירות הנעליים שלה (יש לה שתיים) לשקית זבל גדולה ואמרה לי: "הנה, אמא, סידרתי את החדר...דרך אגב, אין לי בכלל נעליים במגירה, את יכולה ללכת ולראות בעצמך...אני צריכה שתיקני לי...".

ובינתיים אני מגיעה כבר למטבח (שיט!! איזה חמורה אני, שכחתי לגמרי להוסיף לתכנית העבודה את המקרר והתנור, יופי, נוסף לי עוד יום עבודה לא מתוכנן...), ואז אני נזכרת שכשקניתי את התנור, המוכר הראה לי איזה יופי הדלת שלו מתפרקת ואפשר לנקות את הזכוכית, ולאחר כמה מאבקים קטנים ובקשה מבעלי לבוא לעזור (והוא אומר לי: "רגע, שניה, אני באמצע משהו, כבר אני בא..."), אני מפרקת את הדלת, מנקה אותה עם מסיר שומנים (האמת? יכלתי כבר לקחת את הציפורניים שלי ולהשרות אותן בחומר ממיס, הייתי מקבלת בדיוק את אותה תוצאה בלי לעבוד כל כך קשה...), ואז אני מחזירה הכל ביחד (לפי ההגיון שלי שכידוע, הוא לא טכנולוגי בכלל...) וכשאני מסיימת בעלי אומר לי: "מה רצית? לעזור לך לפרק את התנור?" (שזה אומר שאף אחד בבית הזה אפילו לא שם לב שנקי...באמת תודה רבה....).

ואפילו לא קיטרתי על זה שהילדים בחופש כל כך ארוך (ואני לא...).

אז מה אני מתכננת לפסח? לשכב על הגב ולנסות לגדל בחזרה את הציפורניים שלי בידיים....(בהנחה שאשרוד עד אז כמובן), כן, פסח זה בהחלט חג משפחתי ונהדר.


וכבר המון זמן שלא העליתי חותמות, אבל בהחלט גילפתי די הרבה מהן:

שיהיה לכולנו פסח נהדר

תודה על כל התגובות המצחיקות והחמודות שאתם כותבים לי
באהבה, מקופלת

פורים

ובכן, בשבוע שעבר התקיימה עדלאידע בעיר, נשבעת לכם שלמודת סבל כמוני (משנים קודמות) לא הייתה הולכת לזה, בטח לא גוררת אחריה ארבעה ילדים, אבל איתרע המזל וילדתי האהובה צעדה עם כיתתה (כל כיתות ה' צעדו) ולכן נאלצתי ללכת, בעלי כמובן היה בעבודה (אבל אני לא מתלוננת...).

דווקא השתדלתי להתכונן מראש (אבל מסתבר שלא מספיק, תיכף אספר באריכות על כל התלאות...), הכנתי תיק מלא מים וחטיפים, הפלאפון היה טעון, יצאנו בזמן, ואפילו הגענו בזמן ותפסנו מקום טוב.

בשניה שהגענו למקום הבנתי שעשיתי טעות של טירונים, לא הבאתי אתי כסף, היו שם דוכנים של פיצות, פופקורן מתוק, פופקורן מלוח, נקניקיות, בייגלה, שערות סבתא, ופלים בלגיים, קרפים צרפתיים, פסטה (איטלקית מן הסתם), גלידות, מאפים, ממתקים, טוב, הבנתם את הרעיון (תזכורת לעצמי: לעולם לא לכתוב בבלוג כשאת רעבה...), ואני, אמא לארבעה ילדים שבמצבים כאלה יודעים להגיד רק שתי מילים ("תקני לי") לא הבאתי ארנק....
משעה שלוש וחצי בצהריים (בה התחילה העדלאידע) ועד שבע וחצי בערב (בה הצלחנו לחזור הביתה בשלום) יכלתי לשמוע מאדון פעוט היקר אך ורק מילים בהן שובץ השורש ק.נ.ה על כל הטיותיו: "אמא, תקני לי, למה את לא קונה לי? אבל לפני הרבה שנים קנית לי, אבל לפני שלושה ימים קנית לי (מושגי הזמן של הפעוט לוקים מעט בחסר..), למה קנו לו? למה לי לא קונים אף פעם? (אבל הרגע אמרת שלפני שלושה ימים קניתי לך..לא?), למה לילד הזה קנו? תקני לי בלון, אז תקחי כסף ממישהו ותקני לי (או תגנבי, מה זה כבר משנה...), תלכי לבנק ותוציאי כסף מהקיר ותקני לי.....תקני לי...תקני לי.....תקני לי.....

מזל שבאיזשהו שלב (אחרי בערך שעתיים) התרגלתי לעניין ופשוט הפסקתי לשמוע את היצור הקטן והממלמל שלצידי.

אז אחרי שתפסנו מקום טוב וחיכינו מליון שנה בהן הפעוט היה חייב פיפי לפחות עשרים פעם (שבהן לא היתה ברירה אלא להוריד את התחפושת לחלוטין ואז ללבוש אותה שוב עד שבסוף הוא לא רצה אותה יותר ושמנו אותה בעגלה) ואח שלו התינוק לא הסכים לעמוד שניה בשקט והיה עסוק בלרוץ בדשא ואז במפתיע לעמוד מול זרים ולנעוץ בהם עיניים בסקרנות (לא כל האנשים חושבים שזה חמוד...), ואחר כך גילינו שהתינוק מילא בעצמו כמה פעמים את החיתול שלו והיה צריך להחליף לו בפינות נסתרות וכמובן להוריד את כל התחפושת ואז ללבוש אותה עד שבסוף הוא לא רצה אותה יותר ושמנו בעגלה.

 וסוף סוף התחילו ילדי כיתות ה'  לצעוד ויכלתי לראות שבריר מהראש של הילדה שלי חולף על פני ומיד צעקתי לבן הגדול שישים עין על הקטנים והתחלתי (למרבה הבושה) לרוץ ליד האזור בו הלכו הצועדים (שהיה סגור כולו במחסומים כדי למנוע מאמהות קרציות כמוני לזנק על הבנות שלהן ולנשק אותן ליד כולם ולעשות להן בושות איומות) ולצעוק לבנות מהכיתה שלה שיקראו לה (אבל הן לא קראו לה, המעצבנות הקטנות...הייתי מתבטאת יותר בחריפות אבל אני מתביישת...) וכך רצתי וצעקתי תוך שאני מצלמת צילומים מטושטשים וקופצת קפיצות קלות באויר ובזה הסתכם עבורי הקטע בו ילדתי צעדה.

ואז עברו עוד מליון כיתות בתחפושות שונות ואנחנו התחלנו להשתעמם (בעיקר הקטנים שאף אחד לא קנה להם כלום והם נאלצו לשבת ולעקור דשא תוך שאנשים שעוברים שם רומסים אותם) והחלטנו להתחיל להתקדם לאזור סוף המסלול כדי למצוא את הילדה (הסיכום היה שבסוף המסלול היא מתקשרת אלינו מהפלאפון שלה).

מאחר ואף הורה לא הורשה לצעוד לצד הילד שלו או להגיע לסוף המסלול וליצור שם פקק, יצא שכל הילדים שסיימו לצעוד הפכו באותו רגע לילדים אבודים המחפשים את הוריהם והסתובבו במשך המון זמן ב"ארץ הילדים האבודים".
סבבה, אמרתי לעצמי, הרי הילדה עם פלאפון, אני מתקשרת, היא מוצאת אותי ואנחנו חוזרים סוף סוף הביתה, מסתבר שלא רק אני חשבתי ככה, כל ההורים של כיתות ה' חשבו ככה ובשניה שהתחלנו להתקשר קרסו הפלאפונים והילדים הפכו לאבודים יותר מתמיד.

וכך עמדנו, אני ושלושת בניי וחיכינו לאות חיים ממישהו מהכיתה שלה ולפעוט עדיין אף אחד לא קנה כלום ובינתיים התינוק שהשתעמם קשות וגמר לאכול את כל החטיפים שהבאתי איתנו (וגם קצת דשא שהוא קטף לבד) התחיל בלית ברירה לפרק את העגלה שלו ולצעוק מדי פעם ("קומי, קומי") וחיכיתי עוד איזה מליוני דקות ואז שמתי לב שגם הבן הגדול שלפני שניה עמד לידי הלך לאיבוד (הוא תמיד עושה את זה, רגע הוא עומד לידי ורגע אחר כך הוא נעלם לאורכי זמן משתנים), ואז אחרי רבע שעה של עצבים הוא חזר ("הלכתי לחפש את אחותי והיא לא בשום מקום" היתה הבשורה המשמחת איתה הוא שב).

"עכשיו תעמוד פה ואל תזוז כי מספיק לי ילדה אבודה אחת" נזפתי בו ובשניה שסיימתי את המשפט הוא נעלם שוב, והתחיל להיות כבר נורא קר ורציתי להלביש את הקטנים חזרה בתחפושות שלהם (סרבל פרוותי של קנגורו לתינוק וחליפת באטמן לפעוט) ולמרבה החרדה גיליתי שאני לא מוצאת את התחפושות וכנראה מרוב שהם היו צריכים כל דקה פיפי נפלו התחפושות מהעגלה.

 ואז עצובה ועצבנית התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו שמניין הילדים האבודים עלה לשניים (אבל לא סיפרתי על התחפושות, בכל זאת, איזה מן אמא לא אחראית מאבדת תחפושות של הילדים שלה?, מילא הילדים, זה כולם מאבדים..אבל תחפושות?) והוא שאל אם אני רוצה שהוא יבוא אבל סירבתי בתוקף (כי ממש לא היה לי כוח לחפש גם אותו).

וסוף סוף הבן הגדול שלי חזר (הוא הלך לאיבוד לפחות ארבע פעמים, הוא טוען שבכל פעם שאני מספרת את הסיפור מניין הפעמים בהם הוא אבד עולה), ומצאנו המון אמהות של בנות אבודות מהכיתה כך שיכלנו להוציא צוותי חיפוש ממוקדי מטרה ואמא אחת הצליחה למצוא את הבנות שלנו והביאה אותן בעצמה לנקודת המפגש (ליד האמבולנס הצהוב, כאילו?), בינתיים הבן הגדול שלי יצא לחפש את התחפושות שנפלו וחזר עם שתיהן (הן נפלו בדשא ואנשים קצת דרכו עליהן, זה הכל...)
 והפעוט המשיך לבקש רק עוד כמה עשרות פעמים שאקנה לו והלכנו הביתה.

אבל לא כל הסיפור כל כך רווי זוועות, חזרנו הביתה (כן, כן, כל הילדים וכל התחפושות, לא מגיע לי צל"ש?)  ובעלי האהוב שכבר הספיק לעזוב (בצער) את העבודה שלו והגיע לפנינו הכין לנו ארוחת ערב טעימה וכולנו ישבנו עייפים לאכול (למרות שאכלנו טונות של חטיפים, אבל חטיפים כידוע לכל אמא, זה לא אוכל) ואני התוודיתי שאיבדתי את התחפושות (אבל מצאנו אותם כאילו? אז זה כמעט ולא נחשב אפילו?) ושהתינוק הספיק לפרק רק את הקדימה של העגלה שלו ואפשר לתקן את התיקון הביתי הרגיל (לקשור הכל באזיקונים) כך שבעצם לא נגרם שום נזק למעט הנזק הנפשי שאני אשא איתי לנצח....

 ולמחרת אחותי התקשרה ושאלה אם אנחנו באים איתם לעדלאידע בחולון, ועל זה עניתי שרק אם יספיקו לעשות לי השתלת מוח עד מחר, אז אני אסכים לבוא (מה שלא קרה ולכן לא הלכתי).

ולא הספקנו לסיים עם פורים ועוד דקה הילדים בחופשת הפסח, זה פייר זה?

תודה לכל מי שהשאיר לי תגובה בבלוג (וכמובן, לכל מי שקורא בכלל בבלוג)
מסתבר שאפשרות המענה לתגובות היא חמודה אבל בלתי ישימה בעליל (כן, לא הספקתי, החתול אכל לי...אתם יודעים...) אז אני אענה ואודה לכולם באופן קולקטיבי (שזה כמו עונש קולקטיבי אבל חיובי)

נשיקות
מקופלת

יום שני הארור

כפי שאפשר לשים לב, אני ממשיכה לסגור חשבונות עם ימות השבוע....
לאן נגיע עם עם זה? (כי בכל זאת, יש רק שבעה ימים בשבוע), באמת, ימים יגידו....
אז למה אני שונאת את יום שני?

לא, לא הפכתי את יום המנוחה שלי ליום א' (שזה נותן סיבה מצוינת לשנוא את יום שני), גם לא המרתי את דתי, פשוט בעלי האהוב, שרגיל לחטוף מכות בימים א' וד' (במסגרת אימוני הג'יאוג'יצו שלו), החליט עכשיו שזה לא מספיק לו והוא חייב לחטוף מכות גם בימי שני.
זה לא שיש לי איזה בעיה ממש גדולה עם זה שהוא חוטף מכות שלושה ימים בשבוע, פשוט לאימון של ימי שני הוא הולך ישר אחרי העבודה במקום לחזור כהרגלו הביתה בשמונה בערב ולתחוב את שני התינוקות שלו למיטות שלהם בעודם מוחים, מייללים, מכפכפים זה את זה ואת אמם (בימים בהם הוא לא בבית... את אביהם הם לא מעיזים לכפכף), ואז להתחיל לריב עם שני הילדים הגדולים שלו שיסיימו כבר לסדר ילקוט, להתקלח ולעוף כבר למיטות שלהם.

כבר ביום שני בבוקר אני יודעת שעדיף שיהיה יום שלישי, כי יום שלישי (לרוב) הוא יום האפטר, היום בו בעלי מגיע קצת יותר מוקדם ואמור לבלות זמן איכות עם משפחתו (כתבתי "אמור" כי אם יש לו איזה משהו חשוב של העבודה, זה דוחה הכל ואנחנו יכולים רק לשמוע שיש מישהו שנמצא בחדר העבודה ומתקתק רבות על המחשב, אבל אנחנו לא ממש רואים אותו... למעט התינוק שעסוק בלהחריב את כל ציוד היצירה שלי שנמצא בחדר העבודה וחוגג על הכפתורים והסרטים שלי בזמן שאבא שלו אמור לשים עליו עין) וכך אם תקלעו לביתי בימי שני, תמצאו יצור אחד עצבני, מיוזע, פרוע שיער ומלא כתמי אוכל שמרחו עליו אנשים צעירים בבית (היצור הזה הוא אני, אם עוד לא הבנתם), ואם תגיעו איזה שעה-שעתיים מאוחר יותר, תמצאו עוד יצור, מקולח, מאושר, מסורק שיער, אבל עם תחבושת אלסטית (במקרה הטוב) או אפילו גבס (וכבר היו דברים מעולם) מסתובב לו באושר בבית (וזה בעלי).
____________________________________________________________________________

הפעוט: "אמא, ממה מורכב הגזר, זה מקמח?"
אני: "לא חמוד שלי, זה לא משהו שבני אדם הכינו, זה צומח באדמה"
הפעוט: "אבל איך זה יכול להיות? מה, אף אחד לא הכין אותו?"
אני: "זה אלוהים שם הכל באדמה, הוא יצר את העולם שלנו"
הפעוט (חושב שנתיים על התשובה שלי), "אבל אמא.." (עוברות עוד איזה 10 דקות של מחשבה מאומצת, בינתיים אני מוציאה כביסה מהמכונה).."אבל..אבל אמרת..." (שקוע בהרהורים עמוקים, אני מסיימת לתלות כביסה והולכת לבשל, הפעוט הולך אחרי).."אבל אמרת לי על אלוהים..." (עומד לידי במטבח ומדבר ממש ממש לאט)..."אבל... כששאלתי אותך אתמול על אלוהים, אז אמרת לי....(מכפכף קלות את אח שלו שמגיע למקום לראות אם יש משהו בהישג יד לחטוף ולאכול)..."אבל אמרת לי שאלוהים נמצא בלב של כל אחד מאיתנו, אז איך הוא יכול להכין גזר? אז זה אומר ששיקרת, ולשקר זה לא יפה...." (את הסוף הוא אומר ממש מהר, מסתובב והולך).

יום שישי בצהריים, בעלי ואני מוציאים את שני הקטנים מהגנים שלהם, בעלי מושיב את הפעוט על הגדר הקרובה ומנקה לו חול מהנעליים (אפשר להקים ארגז חול חלופי מכמויות החול שיוצאות מהנעליים הקטנות האלה...).
בעלי (מנסה להתבדח עם הפעוט): "כשאני אסיים לנקות לך את החול, אני אשב על הגדר ואתה תנקה לי את החול, בסדר?"
הפעוט: "אבל אתה לא היית בחול בכלל, וזה אומר שאין לך חול בנעליים, אז זה אומר שאתה משקר...ולשקר זה לא יפה..."

קשה, קשה להיות קטן ולהבין כפשוטו כל מה שאומרים לך (וגם, אולי, להיות קצת חסר חוש הומור...).
____________________________________________________________________________

הפעוט (אומר משפט שציפיתי לשמוע ממנו לפחות בעוד 10 שנים): "אמא, את לא מבינה אותי ...בכלל...".
____________________________________________________________________________


השבוע, אחרי חיים ארוכים של ישיבה על הספה (לרוב תוך גריסת שוקולד), ולאחר שהצוואר שלי משמיע קנאק מוזר כזה בכל פעם שאני מסובבת את הראש, קמתי ונרשמתי לי להתעמלות נשים.


הפקידה אצלה נרשמתי: "מה את רוצה להשיג? היית רוצה להתחטב? לחזק את השרירים? להצר היקפים? להעלות סיבולת לב ריאה?, מה המטרות שלך?"

אני: "מה?, זה עושה את כל הדברים האלה? חיפשתי לצאת קצת מהבית...."


ועוד בנושא התעמלות:
אני (חוזרת משיעור ראשון ומספרת חוויות לבת שלי ששוכבת כבר במיטה לפני השינה): "אל תשאלי, מסתבר שצריך להוריד את נעלי הספורט בשיעורים, והייתי עם גרבי ניילון... איזה פדיחות"
הבת שלי (מזועזעת עמוקות, לא ברור אם תצליח להירדם הלילה מחמת הגועל והטראומה): "אמא, זה לקח לחיים, לעולם לא הולכים לשיעור ספורט עם גרבי ניילון, לעולם..." (צודקת, למה לא התייעצתי איתה קודם?)

ועוד בקטנה:
לנעול נעלי ספורט (בסדר, אז זה היה על גרבי ניילון...ועוד חומות...אין גבול להשפלה...), להשאיר מטבח גדוש כלים, תינוק מייבב אחד, פעוט חופר אחד, ילד גדול אחד שלא מבין את שיעורי הבית שלו במתמטיקה, ילדה אחת שצריכה עבודה למחר והמדפסת (כרגיל) לא עובדת, בית מבולגן ובעל אחד (לא, אל תתחילו לרחם לי עליו...אני עוברת את ההתעללות הזאת כל ערב...), וללכת....
אח...איזה כיף זה....
____________________________________________________________________________

נכון עבר קצת זמן מאז הרשומה האחרונה? אז התינוק למד מאז אולי מילה אחת, והמילה הזאת היא "תותית".
כן, כן, אני יכולה לראות את גלגלי השיניים במוח שלכם מסתובבים בעצבנות ואתכם אומרים לעצמכם: "מה?, מה זה תותית? למה הוא צריך את המילה הזאת? זה מה שהוא למד?"

ובכן, גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, ואף הגדלתי ואמרתי לתינוק את דעתי: "למה אתה צריך לדעת דווקא להגיד "תותית" ולא להגיד למשל "אמא"? (ואז אני חוזרת ואומרת, "אמא, אמא, אמא"), איך זה בדיוק יקדם אותך בחיים?"

תותית זו תכנית שמשודרת בטלויזיה בדיוק בשעה בה אני נכנסת עם שני הקטנים מהגן, ואז הם חולצים נעליים (לצערי לפעוט עדיין נותר ארגז חול שלם בנעליים, אפילו אחרי ניקוי יסודי, ואז הוא מתיישב ועוד כמה ערימות נשפכות לו מהכיסים...), ושניהם רבים מי יישב לאמא על הברכיים (ובסוף שניהם יושבים, כל אחד על ברך אחרת, ומדי פעם מעיפים אחד לשני איזה כאפה קטנה) ורואים את התכנית הזאת שנקראת "תותית" שהיא בעצם תכנית לגמרי של בנות ויש בה דמויות קטנות ורודות ומתוקות ביותר.
עם הזמן התאהב לו הפעוט בתותית (למרות שאפילו אם תקחו לו את כל תחתוני גיבורי העל שלו ואת תחפושת הבאטמן שלו שכבר שבוע הוא ישן איתה במיטה, הוא לא יודה בזה...בחיים).
והתינוק, שראה שתותית היא אטרקציה בבית, התחיל בעצמו להגיד: "תו-תית" וכך יצא שהוא למד את המילה הלא שימושית הזאת.
הבעיה היא, שהוא אומר את המילה הזאת באופן הכי הכי מתוק בעולם, ומאז שלמד אותה, בני הבית מג'ננים אותו: "תגיד תותית, תגיד תותית"
אבל מה חשבתם? שהתינוק פראייר? ישר הוא צועק לנו:"לא תו-תית, לא תו-תית...".
____________________________________________________________________________
לפני מספר שבועות נפגשתי עם חברות לערב נהדר של אוכל ויצירה, למפגש הכנתי את המתנה הקטנה הזאת, נרתיק ינשופי לפלאפון (ענת, מייה וגילי, מה יהיה? לא תכננו מפגש נוסף מתי שהוא?).

נרתיקי הינשוף עשויים מלבד כמובן.

ותמונה עם אותם ינשופים אבל רקע אחר (אולי הרקע יתעתע בכם ותחשבו שעבדתי מאוד קשה ועשיתי המון המון נרתיקים כאלה...)

שיהיה סוף שבוע רגוע ומצוין

תודה על כל התגובות הנהדרות שאתם משאירים לי (טוב, אין אף גבר שקורא את הבלוג הזה, כולל בעלי, ולכן אני מתקנת את עצמי: "תודה על התגובות הנהדרות שאתן משאירות לי").
יש איזה שמועה כזאת שבבלוגר הוסיפו אפשרות לענות חזרה לתגובות, אבל טרם מצאתי את האופציה הזאת.

נשיקות וחיבוקים
מקופלת

יום שישי בבוקר

כבר בפוסט הקודם, חדי העין שביניכם  הבחינו בבעיה כואבת שהעליתי, בעיה שכבר דנתי בה (באריכות) בעבר, בעיה שהיא כפצע בלב האומה, בעיה שאין לה פתרון, בעיה חוזרת ונשנית, בעיה שמכה בנו פעם בשבוע...
ושם הבעיה הוא: יום שישי בבוקר.

עכשיו כולכם אומרים לעצמכם: "מה, היא כבר כתבה על זה, איך קשה לה לפזר את הילדים בבוקר (כי הם עושים לה בית ספר...זה למה...) היא כתבה על זה שהיא מפזרת את כולם ואז חוזרת עם התינוק הביתה כי אין לו גן, ואיזה מסכנה היא, ואיך קשה לה...אבל עכשיו כבר יש לו גן, אז מה היא רוצה? זאתי  גם כן?

זהו, שנכון, יש לתינוק גן, אבל בגן שלו יש סידור חדשני ונהדר, הגן עובד רק שלושה ימי שישי בחודש, ביום שישי הרביעי בחודש, הגן בחופש, והתינוק דבוק לסידורים של אמא ואבא שלו, מילא זה, אבל התינוק מגדיל ראש וטורח להיות חולה בכל יום שישי בו הגן עובד.
 דווקא ביום שישי בו אין גן, הילד בריא ונמרץ ביותר ותחביבו להשליך אוכל על העוברים ושבים בבתי קפה...(כאילו לא עברתי את כל זה כבר עם הפעוט...וגם אז כתבתי על זה...צרת מוחין שכמותי...).

וכך, בימי חמישי אחר הצהריים, אני הולכת להוציא את התינוק מהגן, מנשקת אותו לשלום ואז תמיד נראה לי שהילד טיפה חם..."סתם, זה שטויות, פשוט נורא חם בגן" אני אומרת לעצמי, תוקעת את התינוק (המייבב) בעגלה ורצה להוציא את אחיו מהגן שלו.
אחר צהריים שלם אני מספרת לעצמי סיפורים על זה שהילד לא חולה ולא מעלה חום וזה סתם נדמה לי, זה לא קורה באמת, הוא גם עייף, בגלל זה הוא בוכה לי על הידיים, זה הכל.

ואז מגיעה הבת שלי, שהיתה עסוקה בללכת לחברה או להזמין חברה אליה או לקבוע למחר איך היא הולכת לחברה, או שסתם בא לה להזמין כמה חברות בשבת בבוקר כשכולם רוצים לישון, מרימה את התינוק ואומרת לי: "אמא, את לא חושבת שהוא קצת חם?" ומיד באותו רגע כל הדאגות המוכחשות שלי מקבלות תוקף אמיתי ואני חוטפת את התינוק (המייבב), מוציאה סוף סוף את מודד החום ונוכחת שאכן, הילד חם.
זה קורה כמעט כל יום חמישי (שלמחרתו, כאמור, הגן עובד)
וכך בימי שישי בבוקר אני נוהגת לפזר את הילדים במסגרותיהם, לחזור הביתה עם התינוק, להעיר את בעלי העייף תמידית ולרוץ לרופאת הילדים, לשמוע שיש לו משהו "ויראלי" ולחזור הביתה.
ברוב המקרים לקראת יום ראשון הילד מתאושש וחוזר לגן ואז ביום חמישי אחר הצהריים מתחיל שוב כל סיפור ההכחשה עד שהבת שלי מאבחנת אותו ואני רצה לרופאה.

מצד אחד, זה מאוד מבאס, כי כל סוף שבוע אנחנו נמצאים עם ילד חולה אחד (לפחות, לפעמים הוא מדביק גם את אחים שלו והשבוע הוא הצליח להדביק אותי ואת אבא שלו...), מצד שני, הבת שלי עד לא מזמן התלבטה קשות בנוגע לעתידה האם עדיף לה להיות רופאה, או קופאית בסופר (היא חשבה שהקופאית לוקחת את כל הכסף שמשלמים לה בקופה לכיסה הפרטי ורק לאחר שיחת הבהרה היא  הבינה שאולי עדיף ללכת לכיוון רפואה), ומאחר והיא מראה כישורי אבחון יוצאים מן הכלל (השבוע היא אבחנה שהתינוק מורח את כל הנזלת שלו לכיוון העיניים ובאמת, הוא קם בשישי בבוקר עם דלקת עיניים בנוסף לשאר המחלות שלו, אני כרגיל טענתי שהוא עייף ולכן העין שלו קצת דבוקה) הקריירה הרפואית שלה הולכת ותופסת תאוצה.

אבל, ביום שישי לפני שלושה שבועות, חל מהפך (גבירותי ורבותי), מהפך שממש לא היינו מוכנים אליו, מהפך שהתכוננו אליו מאז חודש אוגוסט (שבו חל יום הולדתו של בעלי והוא קיבל תלוש לארוחת בוקר זוגית ובסך הכל חצי שנה ניסינו ללכת לבית קפה בשישי בבוקר ולא הצלחנו... ממש כלום זמן...), הצלחתי לקחת את כל הילדים למסגרותיהם  ולחזור לבדי הביתה. מיד התנפלתי על בעלי הישן (ואז הוא אמר לי: "מה, לא הולכים לקופת חולים? איך זה יכול להיות? מה כבר יש לעשות בשישי בבוקר חוץ מזה? כל העולם שלי מתערער...אני מרגיש שאין לי שום עוגן הגיוני, אני חייב לעשות ביקור קודם אצל הרופאת ילדים ואחר כך תקחי אותי לאן שאת רוצה...") ואז נסענו לנו למזכרת בתיה וישבנו בבית קפה חמוד וציורי וכל הזמן הסתכלנו על הפלאפון לראות אם כבר מתקשרים מהגן שנבוא וניקח את התינוק או לא (כי יכול להיות שהוא רק דחה את פרוץ המחלה בכמה שעות...) וטיילנו קצת במושבה וחזרנו לנו שמחים ומאושרים הביתה.

ומחר שוב יום שישי ודווקא יש לתינוק גן ואפילו הספקנו כולנו לסיים השבוע סבב ממש קשה של מחלות אז אולי יש תקווה קטנה שבבוקר, מי יודע, נוכל לדלג על הביקור השבועי אצל הרופאה (למרות שכשאני חושבת על זה, בטח היא נורא תתגעגע אלינו ותדאג, אולי בכל זאת ניתן קודם קפיצה קטנה אליה...) ואז אעיר כרגיל את בעלי (הידוע בשם "מר כדור שינה") ונצליח לעשות משהו...מי יודע....

וכעת, אפשר לעבור סוף סוף ליצירה.

גיסתי ילדה בת אחרי שלושה בנים.
ולכן הגיעה לה מתנת לידה מאוד ורודה ומקושטת.

אז דבר ראשון הכנתי לה בית קטן מלבד (קודם הכנתי אב-טיפוס שמיועד לפינת הילדים אצלנו בבית ואז הכנתי אחד עבורה עם שם הילדה "אלה" תפור על הגג).

ראיתי בתים חמודים כאלה באתר הזה ופשוט התאהבתי בהם (אבל אין הדרכה, נאלצתי לפענח לבד את אופן ההכנה), קצת קשה להבין את זה מהתמונה אבל בפועל הבתים די בונגילות ועלולים לרסק כל תינוק שירים אותם, אבל באמת, זאת כבר לא בעיה שלי....

אחר כך הכנתי גם בית עץ קטן לתליה על הקיר, עם מוטיביים ילדותיים וורדרדים בסגנון וינטג'י.

אחר כך הכנתי 3 בבושקות שאת פניהן הדפסתי על בד בעזרת מדפסת רגילה ותפרתי

מסתבר שזאת היתה טעות גדולה, בזמן שהבבושקות חיכו בסבלנות שאארוז אותן ביחד עם שאר המתנה ואשלח אותן כבר (זה טרם קרה לצערי גם נכון לזמן כתיבת שורות אלה...), התינוק התאהב לחלוטין בבושקה הקטנה, בכל פעם שהוא רואה אותה מיד הוא חוטף אותה ומדביק לה מלא מלא נשיקות מלאות רוק ורטובות לחלוטין. בגלל כל הפעילות הזאת קצת נמרחו לה הפנים ולכן נאלצתי להכין שלישיית בבושקות אחרת, שתהיה עמידה בפני תינוקות מאוהבים, הלכתי על בבושקות של טילדה עם פנים צבועות בצבע אקריליק (אבל אותן התינוק לא סובל ולא ניסה לנשק אף אחת מהן ולכן הן ראויות להכנס למתנת הלידה אבל אולי אף אחד לא יאהב אותן.....).

וכולן ביחד בתמונה קבוצתית טרום פרידה

אחר כך הכנתי גם נעלי לבד קטנות, ההדרכה שלהן מכאן

ושמיכת טלאים (כן, במקור זה היה צריך להיות שטיחון לאמבטיה שהכנתי בסדנה של אלין, אבל, נראה לכן? אצלי בבית הוא היה שורד בדיוק שתי דקות ולכן עבודת הטלאים נתפרה לשמיכת פיקה לבנה והפכה לשמיכה חמודה לתינוקת).

מצדה האחורי רשמתי את שם הילדה.

ותמונה קבוצתית של כל המתנה ביחד

(אולי באמת הגיע הזמן לארוז אותה כבר כמו בן אדם ולשלוח....)

תודה לכל מי שנכנס לבלוג

ולכל מי שבוחר גם להגיב

שיהיה לכולנו סוף שבוע חלומי ובריא

נשיקות,

מקופלת