יום שישי, 22 במרץ 2013

חסל סדר פסח

עשיתי את זה.
 אני, מקופלת, שתמיד דוחה הכל לעוד שבועיים, שתמיד החגים תופסים אותה בהפתעה, שלא אוהבת לתכנן משהו מראש, שלא לוקחת משימות ארוכות טווח...סיימתי לנקות את ביתי לפסח.

כן, אני מבקשת למחוק את מבט התדהמה הזה שיש לכם עכשיו, לסגור בבקשה את הפה, להפסיק לקרוא לי "שקרנית", להפסיק להגיד לעצמכם בלב: "יא אללה, המקופלת הזאת, אין לה גבולות, היא כזאת חרטטנית, אי אפשר להאמין לאף מילה שלה...", ולהכין לי בבקשה את משאית הצל"שים שתחכה לי ביציאה מהפוסט הזה, כי לגמרי מגיע לי ואני מחכה (ומצפה) לזה...

בסדר, אז עכשיו כל קוראי הבלוג שונאים אותי (ובצדק), אבל מה אכפת לי, הבית שלי נקי...לגמרי...כולל כל הארונות, כל המגירות, כל ערימות הצעצועים של הילדים, ואפילו הכלוב של התוכי.

הבעיה עם סדר ונקיון לפסח היא שבשניה שסיימת לסדר איזה ארון או מגירה, ברגע שאת מפנה את גבך ומתכוונת לצאת מהחדר, את יכולה לשמוע קולות קריסה פנימיים מתוך הארון, ושתי דקות אחר כך איזה ילד בא ושולף לעצמו חולצה מהארון, הוא לא ייקח אף פעם את זאת שנמצאת בראש הערימה, לא, הוא ייקח את זאת שנמצאת בתחתית (הוא חייב אותה, זה עניין של חיים או מוות), הוא פשוט תופס אותה בקצה ומושך, ואז הוא סוגר את דלת הארון ואת יודעת שבעצם המצב חזר לקדמותו, כל העבודה שלך היתה לחינם....

וכך אני עוברת חדר חדר. כן, כמו בכל שנה כולי מיוזעת ועצבנית, שועטת עם שקית הזבל שלי, הפעוט נשרך אחריי עצבני ומקטר  כי אין מי שיתפקד כמו תמיד על תקן המשרתת האישית שלו, התינוק נשרך אחריו שמח כולו ומוציא לי מהשקיות את כל מה שתכננתי לזרוק, שני הגדולים לעמותם מסתגרים בחדריהם מפחד שחלילה וחס אקרא להם לבוא לעזור, מילא הם היו סתם יושבים בחדר אבל בכל דקה נתונה הם מבלגנים עוד קצת את מה שכבר עמלתי בפרך לסדר. בעלי, כרגיל, בחו"ל.

ועכשיו אחרי שקצת עיכלתם את הבשורות האלה, אתם אומרים לעצמכם: "בסדר, אז היא ניקתה, ביג דיל...ומה, זה היה שווה את זה?"
זאת, אכן, סוגיה קשה שגם אני דנתי בה רבות (עם עצמי, ברור, את מי זה מעניין בכלל בבית?) והעליתי את הממצאים הבאים:

בשבעת השבועות האחרונים לא ישבתי אפילו פעם אחת עם מר פעוט היקר על חוברות העליה לכיתה א' שלו, אם הוא עומד להיכשל מיד עם כניסתו למערכת החינוך, זה רק בגלל שאמא שלו היתה עסוקה בנקיונות לפסח = פגיעה במוטוריקה העדינה שלו ובמידת מוכנותו השכלית והרגשית.

לא לקחתי את ילדיי לאף גן שעשועים, כל אחר צהריים הם השתעממו וצפו בטלויזיה = פגיעה במוטוריקה הגסה, עליה ברמת השעמום הכללית.

מדי פעם הם קלטו שאני מחפפת להם לפחות שני שליש מהצעצועים שלהם, ואז הם נלחמו עליהם בחירוף נפש (מה, מה אתם צריכים צעצוע תינוק שמושכים בחוט כדי שינגן והפסיק לנגן דקה אחרי שקנינו..) = חוסר אמון באמא שלהם (ובצדק), פגיעה בבטחון העצמי, חסרים גדולים בכמויות המשחקים בבית.

השמדתי בזה אחר זה אוספים רבי שנים שהילדים שלי שמרו (למה הבת שלי צריכה אוסף של אבני חצץ זהות לחלוטין זו לזו... באמת...) = פגיעה בבטחון העצמי, שיפור יכולת ההסתרה מאמא החטטנית.

יחד עם זאת, לא הסכמתי לוותר בשום פנים ואופן על אוסף המחקים הישן והמתוחזק גרוע שלי (ידעתם שמחקים שעומדים זה לצד זה במשך המון שנים נדבקים אחד לשני והופכים לגוש?) = ירידה ברמת ההערכה של אמא כאדם (שפוי) וכאדם (בכלל).

כשבעלי חזר מחו"ל עשיתי לו סיור מחודש להכרת הבית (הנקי והמסודר), ושאלתי אותו מה דעתו, התשובה שלו היתה: "מה, זה נראה אותו דבר, מרוב שדיברת על זה, כבר חשבתי שממש  עשית שיפוץ...." = פגיעה במצבי הרגשי, עליה ברמת העצבנות (אם זה אפשרי בכלל..).


עכשיו תסיקו אתם את המסקנות האישיות שלכם....

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥

  ביום שישי בצהריים אני הולכת להוציא את התינוק מהגן שלו.
 "תראי איזה יופי הוא הכין היום" אומרת לי הגננת ומצביעה על חיפושית קטנה מכדור קלקר ועליה מודבקות כמה נקודות שחורות.
"היום הוא יצר ממש לבד, בדרך כלל הוא לא כל כך רוצה ליצור אבל היום הוא ישב ועבד מאוד יפה"

אני כמובן מתעלפת מעונג והתלהבות מזה שהבן שלי יצר לבד חיפושית (והוא אפילו עוד לא בן 3, אז מסתבר שהוא לגמרי עילוי בתחום היצירה ואפילו לא שמתי לב לזה עד כה...) ובדרך אני שואלת אותו: "מי הכין את החיפושית המקסימה הזאת? מי חמוד? מי עבד כל כך יפה?"
והקטנצ'יק עונה לי בלי היסוס: "כינאת" (כינרת, הגננת שלו). ואז אני מבינה שהגננת עבדה עלי...לגמרי... ובגלל שאני לא בטוחה אני שואלת אותו עוד 10 פעמים מי הכין את החיפושית ובכל הפעמים הוא עונה לי "כינאת" (אבל אחרי 10 פעמים אין שום אפשרות להמשיך לתחקר אותו כי נמאס לו לגמרי ממני ואז הוא סתם מעיף לי כאפה קטנה כל פעם שאני אומרת את המילה "חיפושית").

היא אפילו הדביקה הכל קצת עקום כזה..... באסה

 ♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥

בסוף הפוסט הקודם סיפרתי לכם איך בעלי עומד לטוס לארצות הברית. מאז כמובן הוא הספיק לנסוע ולחזור.
ערב נסיעתו הבת שלי שמה לב למשהו מוזר בהתנהגות שלי

הבת שלי: "אמא, איך זה שתמיד כשאבא נוסע את עצבנית והפעם את רגועה ולא אכפת לך?"
אני: "הפעם קיבלתי סימן מהיקום שהכל עומד להיות בסדר"
הבת שלי: "סימן מהיקום? איך קיבלת סימן מהיקום?"
אני: "זה היה סימן כתוב"
הבת שלי: "סימן כתוב? איך הוא היה כתוב?"
אני:  "בכתב יד, הסימן היה כתוב בכתב יד"
הבת שלי: "ומה היקום כתב לך?"
אני: "זה היה מנוסח בצורה כזאת:
"הורים יקרים, ביום שישי הקרוב, החופש שתוכנן בגן בוטל. הגן יתקיים כרגיל, בברכה: צוות הגן"
ואז ידעתי שהכל עומד להיות בסדר גמור..כי אם זה לא סימן מהיקום, אז באמת שאני לא יודעת מה יכול להיות סימן יותר מזה...."

ובאמת היה בסדר (אל תזלזלו בסימנים שהיקום שולח לכם..) ביום שישי המדובר, אחרי שהפקדתי את הקטנצ'יק בגן שלו, אחזתי היטב בארנקי ונסעתי לי לשוק ראש-העין ובזבזתי שם 280 ש"ח בדיוק (לקחתי 300 אבל היה כל כך חם והשקיות שלי היו כבר כל כך כבדות שפרשתי ולא עמדתי במשימה....300 ש"ח בשוק זה המון כסף).

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥


ולסיום, שתי חברות חמודות חוגגות מחר יום הולדת, הכנתי להן כריות סיכות מלבד עם דמות של מלאכית שלקוחה מספריה של טילדה (שבמקור הכינה מן קישוט כזה לתליה על הקיר..למרות שכרית סיכות זה הרבה יותר פרקטי ועכשיו טילדה מצטערת שהיא לא חשבה על זה בעצמה..). מקווה שהן יאהבו את המתנה שלהן.














שיהיה לנו חג פסח הכי שמח בעולם
נשיקות
דורית









30 תגובות:

Hilla אמר/ה...

מקסים ומשעשע...אני עוקבת אחרי הבלוג כבר הרבה מאוד זמן ושומרת את הקריאה לכל פעם שאני זקוקה לפרופורציות ...אם אפשר לקחת את הזוועה הזו שנקראת סדר הבית לפסח בהומור אז באמת הכל אפשרי. חג שמח :-)

חתולי8 אמר/ה...

את נהדרת. טוב נו, את יודעת שאני קופצת משמחה בכל פעם שאת מפרסמת פוסט חדש!
כל הכבוד על הנקיונות לפסח. אני מקווה שסגרת היום טוב טוב את החלונות והתריסים כדי שכל החלו הזה לא יכנס.
הבעל הזה שלך, שנוסע כל הזמן לארה"ב, מביא לך לפחות חומרי יצירה משם?
אהבתי מאד את הסימן מהיקום. מה קנית?
העבודות שלך משגעות!! איזה מתיקות.
ואני מחכה מתי כבר החתולים הכנת לי יופיעו כאן.....
חג שמח מקסימה אחת.
נשיבוקים♥

אנונימי אמר/ה...

מקסים! אל תוותרי על האופטימיות ועל חדוות היצירה! בהצלחה.

שרון רותם אמר/ה...

גם לי יש אוסף מחקים ישן שאני שומרת בקנאות. חשבתי שאני הפסיכית היחדיה...כמה כיף לגדלות שאני בחברה מצויינת.

שיהיה לכם חג שמח בבית הנקי והמסודר.
נשיקות
שרון

ציפי לוין אמר/ה...

כל הכבוד שכבר ניקית! זה טוב להרגשה. אצלנו הנקיון רגיל-אין חשיבות לפסח, ואין שמירה על חמץ, אז הכל רגיל. אני נרגעת שגם אצלך הילד מושך חולצה וסוגר את הארון. אני משתדלת לא לפתוח לו את הארון, כדי לא להתרגז כל פעם מחדש...בטח כל הבנים ככה! הבעיה עם ניקיון שהוא לא מחזיק מעמד, אז אין מה לעשות נגד זה!! כריות הסיכות מקסימות וחג שמח!!

אנונימי אמר/ה...

פוסט ממש מאכזב-לפחות ממך ציפיתי לאיזה סולידריות עם אלו שנשארו מאחור ולא הספיקו לנקות.
מילא לנקות לפסח...אבל לסיים לפני הזמן?
ציפיתי למשהו בסגנון "מכתב ההתפטרות שלי מניקיונות פסח מונח על השולחן-למי להגיש?"
:-) פסח כשר ושמח!!

gallish אמר/ה...

אני מקנאה! גם אני רוצה בית נקי לפסח (כלומר באמת נקי, כולל מגירות וארונות וכאלה...)
מעריצה אותך על שעשית זאת!
כריות הסיכות הורסות, ואיזה באסה שלא אמרתי שלום בשוק :-)
היה כיף לראות אותך אתמול!!!
נשיקות,
גלי.

שרה אמר/ה...

צל"ש! מה צל"ש - משאית עם צל"שים!
גם אני רוצה! (בית נקי, לא לנקות בעצמי...) אבל אני יודעת שאפילו אם אתאמץ מאד להזניח את ילדי כראוי ולפנות זמן למלאכה - בחיים לא אצליח לזרוק את מה שאת זורקת. ועל כך אוכל רק לקנא בך... יצר האיסוף של ילדי כנראה הגיע ממני...

ואגב, זה שהילד אומר שהגננת עשתה - זה לא בהכרח אומר. לפעמים הם עושים אבל לא רוצים שנגלה שהם יכולים, שחלילה לא נכריח אותם לחזור על היציאה הגאונית. לילדים שלי היו הרבה דברים שהם ידעו תקופה ארוכה (נניח אותיות, או חשבון פשוט) אבל גילו רק ברגעי חולשה כשלרגע הם שכחו להעמיד פנים שהם לא יודעים...

פרח46 אמר/ה...

דורית,
את מלכה! נדמה שכבר ציינתי זאת בעבר.
הצל"ש עבור סיום הניקיונות בדרך..
זו הרגשה טובה לדעת שלפחות פעם בשנה הבית ממש נקי ומסודר (גם אם ל- 5 דק') .
ברור שהחולצה האמצעית בערימה היא המבוקשת!
זה תמיד תמיד יהיה כך. אני כבר התייאשתי מלסדר להם את הארון (והחדר גם, אם מישהו חשב אחרת).
תודה על פוסט משעשע.

סיגל בן נון אמר/ה...

טילדה תופסת את הראש וצורחת מתיסכול!
יקירה שלי, רשומה מושלמת, כרגיל וכריות המחטים הן פשוט תכשיטים אני הייתי לובשת אותן בתור סיכה או תליון ענק.

נשיקות וחג שמח

אפרת אמר/ה...

את כל כך מצחיקה!
אני באמת חושבת שמגיע לך צל"ש על הנקיון ועוד צל"ש על הבלוג ::))
נשיקות וחג רגוע ושקט...
xxx

דנא אמר/ה...

צל"ש זה לא מספיק... כתר! אני לא אחשוף ברבים את דעתי על נקיונות פסח כי אני רוצה שישארו לי חברות אבל את מוזמנת לדבר איתי על זה כשבא לך. מצד שני כשאנחנו סוף כל סוף נפגשות יש לנו דברים הרבה יותר חשובים לדסקס בהם... נשיקות.

רחלי - פשוט מבשלת אמר/ה...

קבלי צל"ש!! ואני חשבתי שרק הילדים שלי אוספים אבני חצץ...

אנונימי אמר/ה...

סליחה, אבל קשה לי לראות את הסיכות בתוך הנשים, קצת מזכיר בובות וודו

יעל - קונדסונים אמר/ה...

תמיד אפשר לסמוך עלייך למנת החיוך היומית (: הקטוט והיצירה - הורס!!!! והמתנות נפלאות כרגיל (:

יעל אמר/ה...

חחחח.... גדולה!
הטילדות שלך מהממת, נגעתי ומיששתי (ואף מילה על שבהתחלה חשבתי שמדובר במשה בתיבה, כי אני יכולה לכתוב פוסט שלם של תירוצים למה חשבתי כך..).
חג שמח!
♥♥♥

אנונימי אמר/ה...

ילדה יקרה שלי,
כרגיל כל כך נחמד ומשעשע לקרוא את מה שאת כותבת וכל הכבוד לך
שהפעם התחלת מוקדם את עבודות הפסח (למדת משהו מאמא שלך)והספקת
הכל בלי לחץ ואיזה הרגשה נפלאה יש אחרי שמסיימים והכל נקי
גם אם הילדים הופכים שוב עדיין כל פינה נקיה.
והכריות המקסימות, כל כך קטנות וכל כך הרבה עבודה והשקעה יש בהם.
יישר כוחך.
נשיקות........אוהבת.......אמא

נחמה שור-סודות מחדר התפירה אמר/ה...

דורית, את מתוקה.
כניראה כל הילדים אותו דבר, אחרת איך תסבירי את זה שלבת שלי יש אוסף חצץ כזה בדיוק, וגם אני לא מוכנה להפרד מהמחקים שלי שהוחרמו על ידי הבנות שלי כבר. (אגב הם לא נדבקו במהלך השנים כניראה זה תלוי באיכות המחקים)
לפחות את יודעת שניסית ושהבית מסודר מבפנים, זה כמו לנקות חלונות בגשם...

אמא של ניבי אמר/ה...

נפלאה!! את פשוט נפלאה!!
תענוג לקרוא כל מילה.

michal meiri אמר/ה...

אין כמוך להעלות חיוך על השפתיים.. בעלי עובד בבית ספר ויש לו חופש בפסח ושגעון ניקיונות.. אז אצלנו זה נשמע כמו אצלך רק שהוא מדבר.. לגבי הגן - גם לי היה משבר חוסר אמון בגננת. שהמשיך עד שהילדה עלתה חכיתה א'.. לא נורא. את יודעת מה הוא יכול - ובעיקר מה הוא רוצה (לא לעשות חיפושיות.) חג שמח! ותודה על השיתוף..

Unknown אמר/ה...

אכן מגיע לך צל"ש ענקי על זה שסיימת לנקות, לזרוק, לתפור ולעצב וכמובן להצחיק כל כך...
המשפחה שלך נשמעת דומה באופן חשוד למשפחה שלי, או שסתם בכל משפחה יש אספנים בלתי נלאים וגננות מלאות חדוות יצירה.
היה כיף לקרוא אותך, חג שמח מאוד!!

Dafi אמר/ה...

קראתי קראתי, צחקתי צחקתי ובסוף אני רואה משהו מוכר - כרית הסיכות הורודה המעלפת שלי!
תודה רבה רבה, זה מקסים ותודה שחגגת איתי (:
חג שמח יקירתי

אנונימי אמר/ה...

אין עליך!!! אני גאה בך מאוד על הניקיון. אני פסחתי עליו השנה...היות שלא אפשרו לי לפסוח על החג, השתדלתי {ובהצלחה רבה אם יורשה לי לומר :) } לפסוח על כל סממניו האחרים...
אני הולכת לפי האימרה-
my house is clean enough 2b healthy but dirty enough 2b HAPPY
ומתעלמת כמעט לחלוטין מההערות שלאמא- "תראי את התריסים שלך, אפשר לשתול שם תפו"א...".
כרגיל את מעלה לי את המוראל... שזו גדולה בפני עצמה.
חבל שלא נתקלתי בך בשוק. איזה שוק מעולה הא?.. גם אני פיזזתי בתוכו באושר.
וכמובן שהמלאכיות מקסימות ובטוח שחברותיך מאושרות מהן עד אין קץ.
בקיצור- שיהיה לך חג שמח וקסום!

אנונימי אמר/ה...

אחד הפוסטים הטובים.
צחקתי בקול (והסתכלתי מהר לבדוק שאף אחד לא רואה...)
דיתהמוק

הפיה לולית אמר/ה...

ואוו, איזה כריות סיכות מהממות1
ובאמת היה לי קשה להאמים שניקית לפסח, ועוד בכזאת יסודיות. תמיד יש הפתעות בחיים:)
איזה קטע, גם לי יש אוסף מחקים מימי ילדותי, שמאוחסן בקופסאות בונבוניירה של פעם. ממש ווינטג'. אגב, אצלי הם לא בגוש.
לפחות בפעם האחרונה שבדקתי...
חג שמח!

נעמה מהיער אמר/ה...

איזה לא מחונך בעלך! אני בשוק!
אפילו התינוק יודע להגיד "וואו" במקומות המתאימים והוא רק בן שנה ורבע (גם מוחא כפיים לאוכל שלי. מחונך למופת).
אני לא אומרת שצריך שוקים חשמליים אבל מספיק להגיד בזזזזזז כשהוא לא מתפעל כראוי ולהציע לו תגובה חלופית. נגיד: "התכוונת להגיד, אשתי היקרה, איזו עבודה רצינית עשית פה, אני עפר לרגלייך!". תראי שבסוף תקבלי את היחס המגיע לך.
ברור שהוא מעריץ אותך אבל מן הראוי שזה יאמר בקול.
הנה, אני אומרת בקול :-)

Nination אמר/ה...

בלוג מקסים! מאוד אהבתי את הכתיבה שלך וכמובן את היצירתיות שבך! :))

שולי חיפושולי אמר/ה...

את הקדמת את סיום הנקיונות ואני מאחרת רצח בתגובה!!
איך שאני אוהבת לקרוא אותך, את כל כך עניינית ומצחיקה לא סתם עוד רשומה אלא סיפור חיים נוסף :-)
וכריות הסיכות שלך הורסותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת
שולי

אנונימי אמר/ה...

שלום דורית
את המשאית עם הצלשים תקבלי ממני על הנקיון אבל במיוחד על חוש ההומור. בעולמינו הקודר אין כמוחוש הומור להאיר ולצבוע את החיים בצבעים חמים ולהביא אושר לכולנו. תכתבי לעיתים קרובות אני מחכה לבלוגים שלך תדעי שהם בשבילי כמו זריקת עידוד, אתם משפחה נורא נחמדה ותודה על הכל.
חגית

אנונימי אמר/ה...


מקופלת את נהדרת.
תודה לך עשית לי את היום .
במקרה או לא היגעתי לבלוג שלך .
כתיבתך מרגשת עד לדמעות של צחוק .
אהבה שלום ובריאות,לאה