יום חמישי, 14 במאי 2009

סיפור עם סוף שמח

השבוע הייתי בשתי אסיפות הורים והחלטתי ליישם את הטקטיקה עליכן, מיד כשמגיעים המורה מפשפשת היטב בזכרונה, מרכזת את כל כוחותיה ומנסה למצוא במאמץ עילאי משהו חיובי לומר על הילד שלכן (שיושב מול פניה ולועס מסטיק, אלוהים, אם הייתי יכולה הייתי שולפת לו אותו בכוח מהפה אבל אז הייתי מצטיירת כאמא ההיסטרית והקפדנית ולא כאמא האיכפתית והמבינה שכל כך התאמצתי להיות ולכן לכל אורך הפגישה נאלצתי לסבול בשקט את הלעיסות והבלונים ולהשבע לרצוח את ילדי בדיסקרטיות מאחורי הדלת של הכיתה, כל זה כשהתינוק יושב על ברכיי ומחסל בשיטתיות מדהימה את קערת הטופי שהוכנה עבור התלמידים.... ), אז נתחיל בדברים החיוביים:

תודה רבה רבה לכל הנשים המקסימות ועדינות הנפש שהגיבו לי בפוסט הקודם, תודה לכל מי שבחרה לשתף בחוויות האישיות שלה, תודה לכל מי שכתבה לי באימייל ובמסרים, ריגשתן אותי בצורה שלא תיאמן, ישבתי וקראתי ובכיתי וצחקתי והתרגשתי מכל מילה, תודה על כל המילים החמות והחיזוקים, תודה אישית לכל אחת ואחת מכן.

בשלב הזה המורה מתחילה לרשרש באופן מעורר יראה בניירותיה, הבעת פניה הופכת רצינית והיא עוברת (די מהר מתחילת הפגישה, האמת), לשלב הביקורת. "תראי" היא אומרת לי את מה ששמענו כולנו בבית הספר וילדינו ישמעו לנצח את אותו משפט, "הילד לא מנצל מספיק את הפוטנציאל שלו". מי, מי לעזאזל מנצל את הפוטנציאל שלו? תראו לי אחד שהגיע לאסיפת הורים והמורה אמרה לאמא שלו: "הילד שלך מנצל עד הסוף את הפוטנציאל שלו, את יודעת מה? מצידי הוא יכול מעכשיו להשאר בבית ולראות טלוויזיה, מפה אין לו לאן להמשיך....", חוץ מזה הסתבר שהוא מפטפט בכיתה, מפריע לכל הטור ומתעקש לענות על שאלה שנשאלת בכיתה (והוא גם יודע את התשובה, המניוק, מה שגורם לכל דיון להגמר די מהר......).

אז נעבור לשלב הביקורת (הבונה, עלק, ביקורת היא ביקורת היא ביקורת.... לא? סתם מישהו מצא איזה משהו לא נעים להגיד לך והוא מסתיר את זה כאילו באופן חיובי תחת השם "בונה").

מה אני אגיד לכן, בעלי התאכזב קצת

הוא קרא את כל התגובות במרץ (חלק הוא הקריא לי, לפעמים הוא סתם נכנס לבד לבלוג לבדוק מה חדש, יחסית למישהו שפעם היה צריך להכריח אותו לקרוא הוא עבר שינוי רציני, יכול להיות שהוא יעלה פוסט עצמאי פעם....מי יודע...הוא רוצה למסור תודה באופן אישי למי ששאלה אם הוא אכל... כן הוא אכל, תודה).

בכל אופן קיבלתי המון תגובות, הרבה יותר מהפוסט שעסק בו ובחגורתו השחורה ובאימוני הג'יאוג'יצו שלו, הוא טען שעד היום הפוסט "שלו" היה הכי טוב, הראיה היתה שהפוסט "שלו" קיבל המון תגובות (הוא בדק, תאמינו לי, והשווה לפוסטים אחרים וטען שזה לא הסיפור עצמו, זה הנושא שמרתק, זה הג'יאוג'יצו, זה המאמץ.... זה מה שעשה את זה) אז הוא קצת התאכזב שיש נושאים אחרים ושוליים שגונבים לו את התהילה, ובכלל בתקופה האחרונה אני בחרדות קשות מאוד, הוא גילה שיש קבוצת קארטה לנשים שפעילה כבר המון זמן ומאז הוא מנסה לרשום אותי בכוח (אם לא ג'יאוג'יצו אז לפחות שיהיה קארטה, העיקר שאני אתחיל כבר להילחם....), אני טוענת שאני עוד לא חזקה מספיק ושהבנות יהפכו אותי לשק האיגרוף שלהן בשל היותי חנונית ידועה, כלום לא עוזר, קיים סיכוי שבפוסט הבא אספר לכן "איך חטפתי מכות ועוד שילמתי על זה כסף...".

זאת היתה ביקורת מספר אחת, כמו בכל אסיפת הורים זה לא מסתכם בזה, הרשימה של הנגד תמיד יותר ארוכה מזו של הבעד, נעבור לביקורת מספר שתיים: קיבלתי המון המון תגובות שהתחילו במשפט: "אף פעם אני לא נוהגת להגיב אבל הפעם הייתי חייבת....." או במשפט: "זאת פעם ראשונה שאני מגיבה...".
בנות, אני פונה ללב שלכן, תגיבו, למה לא? תגידו מה שבא לכן....(תראו את הבן שלי בכיתה, הוא תמיד עונה, לא תמיד יש לו ממש מה להגיד, לא תמיד זה לעניין, לרוב לא שאלו אותו, אבל הוא עונה....)


וזה מוביל אותי לביקורת (בונה) מספר שלוש: הרבה בנות אמרו לי את המשפט הבא:"לרוב, אני לא נוהגת לקרוא כל מה שאת כותבת ורק מסתכלת בתמונות, אבל הפעם ......", בנות, אני פונה ללב שלכן, אל תגידו לי את זה, אני יודעת שלפעמים אני מגבבת טונות של שטויות, לפעמים זה ארוך עד מוות (הפעם למשל...), לפעמים אני מדמיינת אתכן שוכבות על שולחן המחשב, ראשכן שמוט על המקלדת וריר נוזל מזוויות הפה, לפעמים אני שומעת אפילו את הנחירות, אבל בכל זאת, יש דברים ששומרים בלב.

זהו, עברו 10 הדקות שהוקצבו לאסיפת ההורים, עכשיו אפשר לצאת מהכיתה ולהעיף סוף סוף את המסטיק הזה, וגם לגלות שכנראה כל האסיפת הורים ישבתי עם כפתור פתוח וכל החזיה בחוץ ולמורה לא היה לב להגיד לי שאני כמעט חשופת חזה (אולי היא חשבה שזה המקצוע שלי וחזרתי מהעבודה?) ורק בחוץ איזה אמא אמרה לי: "נפתח לך כפתור...." ובעצם גיליתי שזאת לא היתה אסיפת הורים אלא מופע אימים (למורה, לא לי, אני רגילה לעצמי).

הבטחתי סוף שמח, אז תראו איזה אייטם התפרסם בעיתון "סגנון" של שבוע שעבר: כן, זאת אני, ותודה לקרן שביט המקסימה והמדהימה ששידכה ביני ובין הכתבת (שהייתה הרבה יותר נחמדה ומקסימה מהראיון שאני ערכתי עם עצמי, וגם יצאתי טמבלית כי מסתבר שהכתבת מראש רצתה אותי לאייטם על החותמות.... סתם לא היתה לי סבלנות לחכות...) ותודה לכתבת שהסכימה לא לכתוב את הגיל שלי בעיתון אחרי שהפצרתי בה קשות בנושא.














ותודה על היותכן,


ושהגעתן עד הלום




נשיקות,



מושהגעתן עד הלום
נשיקות,ושהגעתן עד הלום
נשיקות,קופלת

תודה על היותכן,
ועל שהגעתן עד הלום
נשיקות,
מקופלת

28 תגובות:

מירה דייוויס אמר/ה...

יו, מקופלת, כל כך מגיע לך!!!

איזה כיף של פירגון!!!

שמחה לקרוא שחזרת לדרך המלך! אין, אין פוסט שאת לא שופכת אותי מצחוק... כן, גם בפוסט העצוב צחקתי, זוכרת שאמרתי לך :-P

מחכה לפוסטים שלך, בחיי! היה לי חיוך מרוח על הפרצוץ שראיתי שיש עדכון..

ואפרופו, עדכונים, את עוברת ל GOOGLE READER שלי. אז אם את מאבדת מנויים תתעצבני על נוית שהעלתה את הנושא בפורום!

נשיקות, ויאללה לעבודה.

אה, ואם לא מספיקה לך התגובה הארוכה תגידי לבן שלך שגם אני הייתי חומר לא מנוצל בעליל! ותראי מה יצא ממני?!? עד היום אני לא מנוצלת עד הסוף :-D

karen shavit אמר/ה...

דורית מקסימה (עכשיו כבר מותר... לא?)
את פשוט פיית צחוק מלאת קסם ואותנטיות,
עם כושר ביטוי מופלא ודמיון מפותח להפליא...
(נשים מריירות ונוחרות... אין דבר כזה...)
אני מאוד מאמינה שהומור הוא כלי ריפוי,
ואת מצליחה לתת כוחות והשראה לנשים אחרות בעזרת הכלי המופלא הזה שברשותך...
שיהיה לך הרבה שמחה בלב,
אוהבת,
קרן.

פייה שימושית אמר/ה...

וידוי -
אני לימור, מכורה לבלוגים, ותמיד קוראת כל מילה שלך עד הסוף. לא תמיד מגיבה, זה נכון, אבל תמיד נהנית!

ואיזה כיף ששמת כאן את מה שהיה בעיתון. שמעתי שמועה על זה, ואכלתי את עצמי שלא קניתי מעריבבאותו יום (בשונה מ-364 הימים האחרים שבהם אני לא קונה מעריב...) ורק בגלל זה שלחתי השבוע את הבן שלי לקנות עיתון, שמא פן יהיה עוד משהו קראפטי בסגנון. כמובן שהגיליון כולו הוקדש לאופנה, ואני - מה לי ולאופנה?

ומאחר שהמייל בו הודעתי לך שבגליל מסתובבת פייה שימושית אחת שממלמלת לעצה "צריכה חותמת, צריכה חותמת" כנראה אבד בתהומות הסיפור עם הסוף העצוב, אשלח לך מייל חדש בסופ"ש.

נשיקות
לימור

לירון בן דוד אמר/ה...

איזה כייף לפתוח את הבוקר ככה...העלת לי חיוך גדול על הפנים
כל הכבוד על הפרסום, לכישרון טבעי שכמוך בהחלט מגיע!!

עפרה אמר/ה...

תענוג לקרוא אותך , אפילו על כל התגובות שאת מקבלת אני חותמת , ברגע שאני רואה שפירסמת פוסט חדש אני מרגישה כאילו אני עומדת לקלף בונבון שוקולד
ת ו ד ה

דפנה אמר/ה...

את פשוט כשרון מבוזבז!
את צריכה להוציא את הקטעים האלו בספר.
אין עליך.
סגנון הכתיבה שלך - אני ממש שומעת אותך מדברת (גם אם לא שמעתי אותך בפועל אף פעם).

.. אני מקוה שהתגובה בסדר ...
ואם לא - אשמח לקרוא על זה פוסט
דפנה

מושית10 אמר/ה...

שמחה לקרוא שוב עוד רשומה שלך, שגם הפעם (איך לא?) מעלה חיוך וגם צחוקים. תיארת כל כך יפה את אסיפת ההורים והחזרת אותי כמה שנים אחורנית. כל הכבוד על הפרסום בעיתון, מגיע לך ובכבוד, כי החותמות שלך מרהיבות (אגב, שאלתי באחת הפעמים אם החותמות מתאימות גם לעבודה בחימר, אבל לא זכור לי שקבלתי תשובה).
אגב, שווה לך להוציא כספר את הרשומות בבלוג, לדעתי זה יהפוך לבסט סלר של הבלוגים...

בובינה אמר/ה...

היי מקופלת,

טוב לראות שאת חוזרת לעצמך.
התגעגענו!!
אין לי יותר מדי מה לכתוב - אבל ביקשת שנגיב ולא רק נקרא בלב - אז הנה. :))

תמיד נהנית מהבלוג שלך - גם אם בשקט.

נשיקות,
בובינה

אנונימי אמר/ה...

אני לא יודעת לגבי אחרות/ים, אותי את הורסת עם הסיפורים {קצרים כארוכים}.
איזה פרגון יש לי אלייך בנוגע לכתבה - ממזמן כבר היית צריכה להחשף עם הכשרון המדהים שלך - מזמן!!!
נשיקות חיפושולי

yaffa9 אמר/ה...

טוב אז החלטתי להגיב ולא להישאר סמויה, ולהגיב רק בפוסטים שנוגעים ללב, אני מתה על הכתיבה והפתיחות שלך,ממש כיף לקרא,
את הכתבה בסגנון ראיתי עוד לפני התגובה לפוסט הקודם, אבל לא התאים לי להגיב עליה אז, אבל מאוד התרגשתי לקרא ולדעת שיש לי היכרות (אפילו שרק וירטואלית) עם האדםם מאחורי הפרסום

אנונימי אמר/ה...

הי
איזה יופי
אמן אמן שתקרסי מרב ביקוש
הצק שלי בדרך
(בעצם יצא ביום א)
אני קוראת ומתענגת על כל מילה בבלוג שלך....
וגם מגיבה תמיד....
וגם ממצה את מלוא הפוטנציאל שלי בשאר התחומים....
אז אני מסתפקת רק במחמאות ואת הביקורת משאירה בצד.
נילקי

יפעת אמר/ה...

מדברת המורה קינשסה
נהנתי לשמוע איך זה מהצד השני של השולחן. אני אף פעם לא דיברתי בשיחות הורים על הפוטנציאל, הוא הרי יודע מה איתו גם בלעדי.
לגבי הכתבה- שאפו ענק לך ואמן שיהיה לך בהצלחה
ולגבי הבלוג- קוראת ונהנת.
שבת שלום

Chen R. אמר/ה...

קרעת אותי מצחוק :)
כל הכבוד על הכתבה והפרגון בעיתון - מגיע לך!
חיבוקים!
חן

Natali R אמר/ה...

תמיד קוראת הכל (בדרך כלל תוך כדיי צחוק),
לפעמים מגיבה (לא בטוחה שלבלוג)
ותמיד מתפעלת מהכשרון (גם בכתיבה וגם ביצירה)
שיהיה בהצלחה עם המכות... בעלים זה לא עסק פשוט

קרן אחרת אמר/ה...

מקופלת,
תמיד נהנית לקרוא אותך! תמשיכי, זה אף פעם לא ארוך מדי :)
מחכה לחותמת המאממת שלי.

אייטם מעולה בעיתון, ברכות!

אנונימי אמר/ה...

מזל טוב על הכתבה,אני התחלתי לקרוא אותך בבלוג והתמכרתי,את מקסימה כותבת נהדר בהומור בכנות נכנסת ללב ומעלה לי חיוך תמיד. אה...משתדלת להגיב
סתיו love

חגית אמר/ה...

ברכות, ויש לי משהו חמוד בשבילך, יפורסם בבלוג עוד מעט ;-)

Zehavit Shaked אמר/ה...

חחח את מצחיקה אותי
תמשיכי כך

זהבית

Inbal Weisman אמר/ה...

אבל המורה, אני מהחננות שקוראות הכול! כלמילה!

אוהבתותך ושמחה על הכתבה המפרגנת
עינבל

אנונימי אמר/ה...

בואו נעשה שהפוסט הזה ינצח את כל הפוסטים הקודמים!!!
אני מאלו שראשם שמוט לאחור אחרי קריאת הפוסט, דמעות זולגות מעיניהן, צחוק קורע את החדר (ושלל אנשים מתכנסים לראות את התופעה הקרויה אני) והרגשה שכל רגע זה יברח, הפיפי (טוב שתי לידות לא עושות חסד לרצפת האגן שלי...)

משעשעת כיפית ואהובה כרגיל.
יש לי מחר יום הורים- נקוה שהפוטנציאל הלא ממומש שלי לא ילעס מסטיק (האמת הוא שונא מסטיקים...)

יום טוב יקירה
הילה696

אנונימי אמר/ה...

אני ממש ממש מתנצלת אבל אני (וגם הבנות שלי...) מהחננות האלה שתמיד אמרו עליהם באסיפת הורים "הלואי ואפשר היה לשכפל אותה..." . בבקשה לא לסנן את התגובות שלי מהיום... אני באמת אחלה בנאדם אבל מה... חננה. אני גם קוראת כל מילה, מגיבה כשיש לי מה להגיד.חוץ מזה אני נהנית מכל מילה, חושבת שהכתבה היתה קטנה מידי-מגיע לך כפולת עמודים עם צילומים של פינת העבודה, הצאצאים, הבעל הגאה... ואם בעניני בעלים עסקינן-תאיימי שתלכי לחוג כדי שתוכלי להרביץ לו אולי זה יוריד אותו מהענין.
שבוע נפלא

מיכליקה אמר/ה...

מה פתאום רק מסתכלת בתמונות? אני רק קוראת ועל התמונות אני מדלגת כי אני לא רוצה לקנא יותר מדי :-)

אנונימי אמר/ה...

בואי אני אתאר לך את אסיפות ההורים שלי כתלמידה: "הילדה לא ממששת את הפוטנציאל שלה. היא לא משתתפת ולא מצביעה ולא מדברת בכיתה".

אז כמו שאת מבינה זה לא עבר לי, ככה שלמרות שאני עוקבת באדיקות ונהנית מכל פוסט, אני מהסמויות (שאפילו לא כתבו לך כלום בפוסט הקודם, פשוט כי זה קרוב מידי מידי מידי ואני עוד לפני הראשון).

זו גם ההזדמנות שלי להודות על פוסטים מקסימים ומשעשעים (הגעתי בגלל התמונות נשארתי בגלל הכתיבה).

אה, כן, וכמה אנשים מבוגרים שאת מכירה ממשים את הפטנציאל שלהם?

שלך, ח. האנונימית (סתם כי לא הצלחתי להבין איך להגדיר פרופיל אחר...)

אמא של ניבי אמר/ה...

מקסים כרגיל, נו מה? אפילו חוויה מתישה כמו אסיפת הורים הופכת אצלך למצחיקה.

אז אני כל חיי הייתי בצד של הלא ממומשים פוטנציאלית ומסתבר שגם ילדיי שייכים ללא ממומשים... מה לעשות? רוב האנשים הם כאלה, לא?

אנונימי אמר/ה...

ילדה יקרה שלי,
שוב ושוב את מרגשת ומצחיקה אותי.
התאורים האמיתיים שלך, על המסטיק (אני רק לא אוהבת את הביטוי "אני ארצח אותו")על החולצה הפתוחה ממש הפילו אותי מצחוק ואני מדמיינת אותך יושבת מבטבח שלי ומספרת לי את זה כשאני שוטפת כלים, זה בדיוק את בלי כחל-וסרק והכל קולח אצלך בטבעיות, כאילו את כותבת כבר שנים וכל הכבוד לך ילדה שלי.
ואיזה תגובות יפות את מקבלת.
נשיקות מותק, אוהבת.......אמא

gallish אמר/ה...

רק עכשיו קראתי (ככה זה כשעוברים דירה :-))

רק רוצה להגיד לך ש....
אני קוראת כל פוסט מהתחלה ועד הסוף (כל כך נהנית :-)), ובד"כ מגיבה... ;-)

שמחה לקרוא אותך מחויכת,
חיבוק, גלי.

MASKIT אמר/ה...

בחיי שגמני קוראת כל מילה ומילה, ברגע שיש לי מחשב זמין אני מציצה לראות מה התחדש אצלך (טוב ובעוד איזה 1000 בלוגים שאני מנויה עליהם...), נהנית מכל מילה שלך, צוחקת איתך, כואבת איתך, נזכרת איתך ונהנית, כבר אמרתי? תמשיכי ממו, לא משעמם איתך לרגע.
משכית

moran אמר/ה...

מפרגנת,מפרגנת,מפרגנת.
עלי והצליחי,את מוכשרת בטירוף ויום אחד
עוד ישמעו עלייך.