סיפור לידה

יקירותיי המקסימות

חזרתי הביתה, בידיי תינוק קטן מתוק ובכיין, ואני בריאה (כמעט) ושלמה (ברובי).
תודה לכל מי שדאג לי וכתב לי אימייל הדורש בשלומי

סיפור הלידה שלי מלא פרטים גניקולוגיים מדממים וכואבים (אבל יש לו סוף טוב), מי שלא מסוגלת לקרוא הכל (כי לא בטוח שהפעם הפוסט יהיה מצחיק) יכולה לגלול לתחתית העמוד וליהנות מהתמונה של התוספת החדשה למשפחה.

סיפור הלידה מתחיל בעצם בלידות קודמות בהן אני מצליחה ללדת תינוק בריא ושלם, השילייה נדבקת לי לדופן הרחם, אני מובהלת לחדר ניתוח ושם מתחיל תהליך ארוך ומייגע של "משוך בגזר" בו מנסים לגרד את השילייה מגופי, אני מאבדת דם, מתייפחת מכאבים (ובעיקר מקור, נורא קר לאבד דם), מצטערת בפעם המיליון שאני צריכה להיות נוכחת בתהליך (כי הוא נעשה בהרדמה אפידורלית), שוכבת להתאושש מליוני שעות (שבהן אני יודעת שתינוקי הוחלף לפחות 15 פעם), מדאיגה עד מוות את בני משפחתי ולמחרת סוף סוף מגיעה למחלקת יולדות ורואה את התינוק שלי (לפעמים, כשהם מתנהגים כמו שהם מתנהגים היום, הספק בליבי כי ילדיי הוחלפו הולך וגואה...).
מאחר והפעם ידענו שזה מה שעומד לקרות, הלכנו למומחה בתחום כדי להתייעץ מה עושים (מסתבר שאין יותר מדי מה לעשות, זאת התרחשות ידועה מראש שאי אפשר למנוע אותה).

הסיפור הזה לא שונה באופן מהותי מהלידות הקודמות, בערב יום הזיכרון אני מתחילה לדמם (דבר מאוד תדיר בהריון הזה שהיה רצוף דימומים) אנחנו מספיקים לעמוד בבית בצפירה ונוסעים לבית החולים (מורידים את הילדים בדרך אצל המשפחה). אין פתיחה, אין צירים, מחזיקים אותי עד אמצע הלילה במיון יולדות ובסוף מחליטים שאין טעם לשלוח אותי הביתה (שבוע 40 ) ושולחים אותי לבלות את הלילה בסיבוכי הריון ולקבל זירוז כשיתפנה חדר לידה (עניין של איזה יומיים-שלושה לפי העומס העצום על חדרי הלידה).
באמצע הלילה אני מתעוררת עם צירים היסטריים, זה לא צירים, זה ציר אחד ענק, האחות בודקת אותי ומדובר כולה בפתיחה של 3 אצבעות, ובכל זאת אני חוזרת לצערי הרב למיון יולדות שעמוס עד אפס מקום, אין אפילו מקום לבדוק אותי ואת השעות הבאות אני מבלה בקפיצה כואבת על כדור הפיזיו עם הפיג'מה המחליאה של בית החולים (זאת של המיניקות, שאם הרמת בטעות את הידיים, שני הציצים שלך בחוץ....).
אחרי שאני מתחילה להתעצבן ולאיים שאני בלידה, שולחים אותי להבדק באחד מחדרי הלידה (כי במיון אין אפילו מיטה פנויה לבדוק אותי), בחדר לידה המילדת מודיעה לי שאני בפתיחה של 4, מחיקה מלאה של צוואר הרחם ותודה לאל, מפה אני לא יוצאת....
הצירים מתקדמים במהירות עצומה, אני לבד בחדר לידה כי עוד לא בוקר והחלטתי לתת לבעלי לישון קצת, המילדת עסוקה ולכן כל מה שנותר לי זה ללחוץ כל 10 דקות בדיוק על לחצן המצוקה ולצרוח מילה אחת ויחידה: "אפידורל" ואת זה אני עושה במשך שעתיים ללא לאות ובצורה מדויקת כשעון שוויצרי.

סוף סוף מגיעה המרדימה, אני כבר בפתיחה של 6 אבל בכל זאת מחליטים לצ'פר אותי על עוגמת הנפש שנגרמה לי עד כה ולתת לי אפידורל ואני  מבקשת מהמילדת שלי שתחזיק לי את היד בזמן הזריקה (כי אני מתה מפחד...) והיא, מקסימה שכמותה מחבקת אותי  ולא עוזבת אותי עד סוף הלידה.
הכל מתקדם מהר מאוד, אחרי שעה בעלי סוף סוף מופיע והמילדת אומרת לו: "איזה יופי שבאת, אנחנו בפתיחה של 10 ומתחילים ללחוץ..", ואני מתחילה ללחוץ, מזל שילדתי כבר 3 פעמים כי אחרי כמה לחיצות רציניות וכואבות מאוד התינוק מתגלץ' החוצה ואני זוכה להחזיק אותו ולחבק אותו.

מפה מתחיל מסע מטורף להוציא את השיליה (ובסופו של דבר, להציל את חיי...), אני כרגיל מובהלת לחדר ניתוח, הרופא האחראי הוא המומחה איתו התייעצנו כמה חודשים קודם לכן (תודה אלוהים, צירוף המקרים הזה ללא ספק הוא זה שהציל אותי, הרופא לוקח אותי כמקרה אישי ומיוחד).
בערך שעה עומלים על תסריט ה"משוך בגזר" הידוע, הפעם לרוע המזל השיליה נעוצה בדופן הרחם, שחרור של כולה יגרום לדימום שיכול להרוג אותי, הרופא מצליח להוציא בערך 95% ממנה, השאר נשאר שם להערכת מצב במועד מאוחר יותר.
אני עולה לחדר התאוששות אבל ממשיכה לדמם, עכשיו מתחיל מירוץ מטורף לעצור את הדימום, אני מקבלת איזה מליון ואחד חומרים לכיווץ הרחם, מתחילה לקפוא מקור וגם קצת לאבד קשר עם הסביבה.
אחרי כמה זמן מופיע הרופא (אני רואה אות ו כבר כמו מתוך חלום) עם טופס לחתימה, "יש לך ארבעה ילדים" הוא אומר לי בעדינות, "יש לך בנים ובנות"  הוא ממשיך ומלטף לי את היד, "אני חושש שאין ברירה, אני צריך שתחתמי לי פה על ניתוח להסרת הרחם, אם לא, לא נצליח לעצור את הדימום...".
ברור שאני בוכה, ברור שאני מתחננת שיציל לי את הרחם (בכל זאת, נקשרנו....) והוא מבטיח לעשות כל מה שאפשר.

כמה המצב גרוע אני רואה רק בדמעות שיש לבעלי בעיניים כשהוא עומד ליד המיטה שלי ומרטיב לי את השפתיים עם ספוג רטוב.

אני מקבלת עוד כמה מליוני תרופות ומנות דם וחומרי קרישה ועוד כל מיני מושגים רפואיים שאני לא מבינה בהם כלום, מזריקים לי דרך דופן הבטן חומר מיוחד שגורם לי לכאבים דמויי צירים אבל עושה את העבודה , ובסופו של דבר המצב מתייצב ואני מרגישה כאילו עברו כמה יממות מאז שילדתי (עברו כמה שעות בסך הכל אבל עברנו בהם כל כך הרבה...).
אני נשארת בהתאוששות עד למחרת בבוקר ואז יורדת למחלקת יולדות וסוף סוף מתקלחת (זאת היתה הבקשה הראשונה שלי, אפילו לפני שביקשתי לראות את התינוק, רק שתבינו איזה גוש ג'יפה נהיה ממני) וסוף סוף הולכת לראות מה ילדתי. 

הבטחתי לכן סוף טוב, אז הסוף באמת טוב, נשארתי עוד כמה ימים בבית החולים ובסוף חזרתי עם התינוק הביתה (כל איבריי נמצאים במקומם, תודה לאלוהים ולרופא המקסים שטיפל בי...), מחר הברית, אחלו לי שתעבור בקלות ובמהירות.
התינוק מתוק ביותר, לא ישנתי לילה אחד מאז הלידה (אפילו לא מחצית הלילה), כל בני המשפחה ובראשם הפעוט בהתחרפנות כללית אבל אני מאושרת ביותר

אני רוצה להודות לכל הצוות המקסים של הדסה עין כרם שטיפל בי, תודה מיוחדת לאמא שלי ואחותי שלא עזבו את מיטתי לרגע ותודה  גדולה, לבעלי האהוב שהוכיח לי שוב כמה הוא אוהב אותי ודואג לי (גם אני אותך..אם  אי פעם תיזכר להכנס לבלוג...).

שיהיו לכולנו חיים בריאים ומאושרים
נשיקות,
מקופלת