שפעת

הראשון היה בעלי, הוא חזר מהעבודה עם כאב גרון קל, "אני עומד למות" הוא הודיע לי, "אני בטוח בזה, מזל שעשיתי ביטוח חיים ככה שאת די מסודרת, תראי לילדים תמונות שלי" וברעש גדול בעודו משאיר נתיב של בלאגן מדלת הכניסה פרש לחדרנו כדי לרשום את צוואתו האחרונה והסופית בהחלט ולחכות לגזר הדין (מוות) של הרופא.
"אתה לא עומד למות" פסק הרופא, "יש לך שפעת, תשכב עד סוף השבוע במיטה, ותזהר, זה נורא מדבק".
כמובן שזה היה מאוחר מדי, "הילד חולה" נזפה בי המטפלת כשבאתי להוציא אותו, כאילו אני לקחתי את החיידקים ושתלתי אותם בזהירות בגרונו, "מחר אל תביאי אותו" היא הודיעה לי בטון פסקני, "הוא מאוד אוהב לעבוד עם מדבקות ועם צבעי גואש ("על גופתי המתה צובעים בבית בצבעי גואש" רציתי לומר לה אבל כרגיל סתמתי), "ואת יכולה גם לבנות איתו בקוביות" המשיכה המטפלת להכיר לי את תחביביו של בני הצעיר.

למחרת הילדה חזרה לבדה מבית הספר, לרוב היא נוהגת לגרור איתה הביתה איזה חברה או שתיים ולהאכיל אותן בארוחת הצהריים שלה, היא מסתפקת בשקית ביסלי מזינה, "מה קרה?" מיהרתי לשאול בדאגה, "סתם" אמרה הילדה, "קצת כואב לי הראש וכל היום קפאתי מקור".
"בטח נדבקת" אמרתי לה , "אז מהר מהר תעשי שיעורים לפני שיעלה לך החום" (סדר עדיפויות או לא סדר עדיפויות?)

"אמא" אמר לי בני הבכור בעליזות בעודו מדלג מספה לספה בסלון כמו עז קטנה, "אני מרגיש שגם אני מתחיל להיות חולה, עולה לי החום, מחר אני נשאר בבית". "תקשיב לי טוב טוב" אמרתי לו בעודי בולמת את כל הקפצנות הזאת ביד אחת, "נשארנו אני ואתה להילחם בזה לבדנו", "אסור לנו להכנע למחלה" ציטטתי לו מתוך כל מיני כרזות פרסומת שזכרתי, "עכשיו הזמן להיות חזקים", "אז תרשי לי סתם להשאר בבית בלי להיות חולה?" שאל הילד בתקווה, "מה פתאום" אמרתי לו, "תלך כל עוד אתה מסוגל, תחזיק מעמד, תשמור על עצמך, עכשיו אתה הגבר בבית".

יכול להיות שהגזמתי קצת באחריות שהטלתי עליו, כל עשר דקות הילד התקשר לדווח לי איך הוא מרגיש ואיך התפקוד הכללי שלו (גם ככה הוא מכונת רעש לא קטנה), "אמא, אני מרגיש טוב" הוא דיווח לי בכל הפסקה בבית הספר, "לא כואב לי הראש" הוא התקשר מהחוג ג'ודו, "אין לי חום" הוא מסר דיווחים מהשטח כאשר שיחק עם חברים למטה, "אני מרגיש טוב, עוד לא נדבקתי" הוא צעק לי בכל פעם שהיה בחדר אחר.

ככה העברנו כמעט שבוע, אני על תקן המשרתת, בעלי על תקן הגוסס והילדים, כרגיל, על תקן הילדים (רציתי לכתוב "הקרציות" אבל אמא שלי נוהגת לקרוא בקביעות את הבלוג ועכשיו היא גם למדה להגיב). "אולי תעשה אמבטיה לתינוק?" הצעתי לבעלי באחד הערבים כשראיתי שהוא מסוגל לשוחח במשך שעה בטלפון בלי לבקש אפילו כוס תה אחת במהלך השיחה, " רגע" אמר לי בעלי, "אני הולך להביא (שוב) את האישור מהרופא שתלוי לי על הדלת של המקרר, כתוב שם שאני זקוק למנוחה מלאה ואסור לי לעבוד".

בשניה ששלושתם הבריאו מכונת הכביסה שבקה. מאז אני עומדת למות (יש לי ביטוח חיים, תראו לילדים את הבלוג שלי כשיגדלו), מאוד רציתי להעלות פוסט שלם על איזה קשה זה לכבס ביד ואיך הייתי מעדיפה לצאת ליער לחטוב עצים מה שנראה לי כמו משחק ילדים לעומת סחיטת הכביסה ביד אבל החלטתי להניח לכם קוראי היקרים, הייתי מסיימת את הפוסט הזה בנימה חיובית אבל אין לי כזו, היום גיליתי שהפנס השמאלי באוטו לא עובד, התפרק צינור באמבטיה וגם נכשלתי כישלון חרוץ במלאכת הבלשות שלי כפי שבטח שמתם לב (סליחה, יפעת, מתי אנחנו שותות קפה ביחד?).
וכרגיל, בלי קשר לסיפור, אני מעלה מלא חותמות שגילפתי בתקופה האחרונה, כמו בכל החותמות שלי, חלק מהעיצובים הם שלי וחלק צוירו בידי הבנות המוכשרות שהזמינו אותן.

1
1
1
1
1
1
1
1
1

1

בעצ

ם, כן יש לי משהו נחמד לסיים איתו, הסתובב ברשת משחק פרסים חמוד ביותר בו בלוגריות שונות העניקו פרס לבלוגים האהובים עליהן, קיבלתי כמה כאלה ורציתי להודות מאוד מאוד לכל הבנ

ות שבחרו בי, זה היה כיף גדול וגרם לי אושר רב, הייתי

בעצם, כן יש לי משהו נחמד לסיים איתו, הסתובב ברשת משחק פרסים חמוד ביותר בו בלוגריות שונות העניקו פרס לבלוגים האהובים עליהן, קיבלתי כמה כאלה ורציתי להודות מאוד מאוד לכל הבנות שבחרו בי, זה היה כיף גדול וגרם לי אושר רב, הייתי אמורה גם לחלק פרסים כאלה בעצמי לפי חוקי המשחק אבל נראה לי שחולקו פרסים לכל הבלוגים הקיימים וחבל לי לשוב ולנג'ס (מפתיע, הא?).
שלכם תמיד,
מקופלת