I hate you 2015

נגיד שהייתי בלוגרית אחרת, ולא היו קוראים לי דורית אלא בשם אחר וחסר דאגה כזה, הייתי עכשיו עסוקה בלסכם את שנת 2014 (המופלאה) ובלהעלות כל מיני תמונות מהממות שלי, כאלה שבהן אני יפה ומאופרת, והשיער שלי לא אסוף בקוקו נצחי עלוב כזה, והן מצולמות כראוי, מלמעלה, בלי שרואים בכלל סנטר כפול, לא כמו שהילדים שלי תמיד מצלמים אותי, מלמטה, ואז אני צריכה לצעוק עליהם "מלמעלה, תצלמו מלמעלה" אבל זה תמיד מאוחר מדי כי הם לחצו ואין להם כח להעמדות ותאורה ושטויות, ותמיד אני יוצאת ג'יפה.

ואז הייתי מעלה תמונות זוגיות יפות עם בעלי, וכותבת כל הזמן "אני ואהובי" (למרות שצריך לכתוב ההיפך, "אהובי ואני", אבל הייתי מן בלוגרית כזאת שממש מרוכזת בעצמה ושמה את עצמה קודם, כי היא מגשימה את עצמה...), ואחר כך הייתי מעלה תמונות של הילדים המושלמים שלי מחבקים אחד את השני ומחייכים למצלמה ובכלל לא קוראים אחד לשני "סתום" או "מפגר" ובטח שלא מחטיפים אחד לשני רק כי משעמם להם, וגם לובשים בגדי מותגים מאגניבים כאלה ולא מה שהם לובשים תמיד (תלבושת בי"ס מקומטת ודהוייה).

ואחר כך הייתי מחכה לחצות הלילה ובערב השנה האזרחית החדשה מצלמת אותי (ואת אהובי, או אולי אפילו רק אותי, כי בינינו, מי הכי חשוב פה?) מתנשקים ומבלים ועושה רשימה ארוכה של דברים שאני מאחלת לעצמי לשנת 2015 כמו הגשמה עצמית וסיפוק ושלמות ורקימת חלומות והגשמתם ועוד המון מילים שממש קשה להבין לאן הן מובילות ואיך לעזאזל עושים את זה ולוחצת על כפתור "פרסם בבלוג" וכולכם הייתם אומרים: "אוף, איזה בלוג מושלם יש לה, איזה חיים מושלמים היא חיה, בטח לילדים שלה יש רק מאיות בתעודה" וככה הייתי ממשיכה, כל שנת 2015 ואולי אפילו 2016 והכל אצלי היה "מקסים, קסום ומוקסם ומדי פעם מופלא" ובסוף הייתי משעממת אפילו את עצמי.

אז זהו, שלא...
החיים המושלמים שלי לקראת השנה החדשה התחילו עם ילד אחד בכיתה ב' שחזר הביתה עם חום, ומייד הדביק את האח הקטן שלו, ואז שניהם שכבו בסלון מעולפים וקודחים אבל בכל זאת רבו מי יתכסה בשמיכת הפליז הורודה שמונחת שם דרך קבע ואני רצתי הלוך ושוב בין ההסעות של האחים הגדולים ותרופות להורדת חום ובשמונה וחצי בערב הבנתי שבעצם בעלי לא ממש מתכוון להגיע הביתה מהעבודה כדי לשמור על הבנים הקטנים שלו בזמן שאני צריכה להחזיר ילדה אחת ממורה פרטי (בתקווה למאיות בתעודה ובינתיים אנחנו עוד לא שם) ולהקפיץ ילד גדול לשיעור ג'יאוג'יצו.
אז השארתי לראשונה את שני הקטנים לבד בבית (כיביתי רדיאטור, ניתקתי מחשבים, סגרתי את כל החלונות, תקעתי לכל ילד שקית במבה ביד והדלקתי טלויזיה, ועדיין כל הדרך ראיתי בעיניי רוחי את הבית עולה באש והקטנים והחולים שלי לכודים בתוכו...) ונסעתי כמו מטורפת בגשם להחזיר את הילדה הביתה ואז כשחזרתי בעלי כבר הגיע ועמדתי וצרחתי עליו כמו משוגעת על זה שהוא חסר אחריות ואחרי שתי דקות גיליתי שגם הילדה עם חום.

וכך התחילה 2015, שלושה ילדים חולים ובעל אחד נזוף (לא לחלוטין באשמתו, מסתבר שהיו נסיבות מקלות אבל לא שמעתי מרוב הצרחות של עצמי, יום אחרי זה נאלצתי לעשות את הדבר השנוא עליי בעולם -להתנצל).
ובשתים עשרה בלילה נחרתי עמוקות והפניתי גב כועס לבעלי (ועדיין, יכלתי לכתוב בבלוג: "בחצות קיבלתי את השנה החדשה תוך רקימת חלומות חדשים עם אהובי לצידי").

מילא זה היה נגמר בזה אבל אחרי שכל הילדים הבריאו בעלי חלה, ומילא זה היה נגמר בזה, לסיום סיומת גם אני נדבקתי (ואז בעלי אמר לי: "כל מה שאני עושה, גם את חייבת...").

מתי מתחילה 2016?

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

אני שואלת את הבן הגדול שלי מה הוא לומד מחר

הבן שלי: 
תנאחס
תנאחס,
מתמטיכייף
חנ"ג
מדאיכס
מוות
מוות

תרגום חופשי:
תנ"ך
תנ"ך
מתמטיקה (ה"כייף" הוסף באירוניה כפי שהבן שלי הדגיש)
חינוך גופני
מדעים
מדע וטכנולוגיה (מו"ט)
מדע וטכנולוגיה (מו"ט)

נראה שהילדים ממש אוהבים את בית הספר.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

הבת שלי: "אמא, מחר יש התרמות אחר הצהריים ואנחנו משתתפים"

אני: "מה, מה מתרימים הפעם"?

הבת שלי: "כסף" (כאילו?)

אני:"בסדר, אני יודעת שכסף (כאילו?) אבל עבור מי ההתרמה"?

הבת שלי (חושבת קצת): "ילדים מוגבלים" (כאילו?)

אני: "אבל מה, לא אמרו לכם בדיוק עבור מי, איזה מוגבלות?"

הבת שלי: "האמת שהראו לנו סירטון אבל לא שמנו לב כי הוא היה ישן-תחת, ראית לפי הבגדים שלבשו שם שזה ישן-תחת ומלפני איזה מליון שנה (כאילו)".

בסדר, העיקר הכוונה...

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

אני מגישה לשולחן ארוחת ערב של יום שישי
תלמיד-כיתה-ב מסתכל באי רצון על האוכל
"למה את לא אוכל את העוף?" אני שואלת אותו
"את אומרת "עוף", אבל אני יודע שזה תרנגולות רצוחות, אני לא אוכל את זה"...

לא סתם תרנוגולות מתות...אלא רצוחות....מישהו פה כנראה בדרך לטבעונות...

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בערך שבועיים לפני חנוכה שלחו מבית הספר של תלמיד-כיתה-ב הודעה בזו הלשון: 

"לקראת חנוכה נקיים בבית הספר תחרות חנוכיות בנושא זהירות בדרכים.

יש ליצור חנוכייה מחומרים ממוחזרים המשלבת סמלים וסיסמאות בנושא זהירות בדרכים.

 נציגי מועצת התלמידים יחד עם מורות מאשכול חנוכה יבחרו את שלוש החנוכיות היפות ביותר ויעניקו פרסים לשלושת המקומות הראשונים"

מיד קראתי באופן חגיגי לתלמיד והודעתי לו שאנחנו הולכים לקחת את המקום הראשון ולזכות בפרס היוקרתי, התלמיד לא התרשם, גם ככה הוא ידע שהאמא המתלהבת שלו תעשה לבד את כל העבודה.

וזה בדיוק מה שהיא עשתה.

החנוכיה נעשתה מבקבוקי אקטימל שנצבעו ועל כל אחד מהם הודבק כדור קלקר קטן.

על הגב יש לכל אחד תיק קטן עשוי מלבד (ומודבק, לא תפור חלילה וחס)

הכל מונח על קופסת קרטון מדורגת וצבועה גם היא
(כל הצביעה נעשתה בצבעי אקריליק).

קצת לפני ההגשה בעודי  עפה על עצמי (או כמו שהבת שלי אומרת: "חשה את עצמי") על כמה יפה הכל יצא ואיך אני הולכת לזכות ותוך כדי גיחוך על האמא המסכנה שעשתה חנוכיה מעפנית מפקקים של בקבוקי יין והולכת להפסיד ובגדול, אמרה לי הבת שלי בעדינות:  "אמא, את יודעת, זה העיקר ההשתתפות פה, לא הזכיה"

ואני אמרתי לה: "מה? מה פתאום? מה אכפת לי ההשתתפות? אני רוצה את הפרס.. אם לא, לא הייתי טורחת בכלל...פחחח השתתפות, את מי זה מעניין?, מה זה השטויות האלה? השתתפות..."

אז ברוח הפוסט הזה, ברור שזה בא לי בהפוכה ואחרי שכל החנוכיות הוצגו באופן חגיגי חזר הילד עם פתק נוסף וזו לשונו:
"תודה לכל התלמידים שהשקיעו והביאו חנוכיה לתערוכת החנוכיות  (אה, פתאום זה נהיה "תערוכה" ולא "תחרות"), בשבילנו כולכם מספר אחת ובשבילנו כולם זוכים, שיהיה לכם חג שמח..בלה..בלה..בלה..."

יופי, באמת יופי, ואיפה הפרס שלי? וטקס הענקת הפרס לזוכה? ואיזה תמונה קטנה בעיתון בית ספר? איפה כל זה? 

לא מגישה יותר חנוכיות לבית ספר...בחיים....

אבל בכל מקרה עטפתי טוב טוב את החנוכיה ושמתי במחסן, לקטנצ'יק, שאולי אצלו תהיה תחרות ולא תערוכה, מי יודע...

שתהיה לנו שנה אזרחית טובה
באהבה
דורית