כפי שכבר נוכחתם לדעת בעבר, אני מאוד אוהבת לחוקק חוקים בבית.
בסדר, לא את כל החוקים אנשים בבית מקיימים ולפעמים גורמי האכיפה קצת מתרשלים...קורה....אבל זה לחלוטין לא מונע ממני לחוקק חוקים חדשות לבקרים למרות כישלון של חוקים ישנים.
למשל חוק חולצות בית הספר שנפל לאחר שבוע בלבד מיום היווסדו - תקציר למי שמתעצל לקרוא את כל הרשומה שוב..וחבל... חוקקתי בתחילת השנה שעברה חוק שאומר שיש להסיר את חולצת בית הספר עם ההגעה הביתה מהלימודים.
טוב, מסתבר שילדים שמצייתים לחוק הזה, מפרים כל חוק אחר שחוקק בבית, שלא לדבר על מכונת הכביסה שלי שקרסה מרוב בגדים והחוק נפל בשל בעית אכיפה, אי הפרדת רשויות וכדומה... היום הילדים נשארים עם חולצת בית ספר (המג'וייפת) שלהם עד הערב (ואם זה היה תלוי בהם, הם היו ממשיכים איתה גם למיטה). ללא ספק שיא השיאים היה כששלחנו את הבן הגדול להתלבש לפני ארוחת צהריים בשבת (עם המשפחה המורחבת) והוא חזר לבוש בסווצ'ר בית ספר (וגם לא הבין מה לא בסדר בזה). אכן, תמונות קשות-
חוק נוסף שמופר דרך קבע הוא חוק החול.
חוק החול אומר שילד (או מבוגר, אני לא מפלה), שיחזור הביתה וכיסיו, נעליו, וגרביו יהיו עמוסים בחול, יעמוד בחוץ, יחלוץ נעליו וירוקן את כיסיו (יש כאלה שסתם עומדים בכניסה לבית ואמא שלהם צריכה לעשות להם חיטוי כללי, ואפילו יש לנו ארגז חול קטן פרטי בפינה של הגינה בכניסה לבית אותו יצרתי בעצמי מכל החול שהילדים הביאו...אכן, אני ממחזרת..).
אבל לפעמים קורה שאיזה אח גדול הולך ומוציא אחר הצהריים מהגן אח קטן ומיד חוק החול מופר ואותו קטן הולך לסלון וצופה בבובספוג ובינתיים שתי תלוליות חול קטנות נשפכות מכיסיו ישר על הספה ועוד שתי תלוליות גדולות במקום בו הוא חלץ נעליים וצעק למישהו שיביא לו שוקו ומיד!
או חוק ה"לשים בגדים בסל הכביסה ולא להעיף אותם במקום אקראי בבית", או חוק ה "לשים כלים במדיח אחרי האוכל ולא לערום אותם על השיש עד שאמא חוזרת", או חוק ה... טוב, הבנתם כבר שאנחנו בעצם חיים בג'ונגל...
אבל לפני מספר שנים המקופלת היתה חכמה מאוד, כל כך חכמה שהיא חוקקה את החוק החשוב ביותר שנשמר בקפדנות עד היום ובכל פעם שהיא נזכרת בחיקוקו, היא לגמרי גאה בעצמה....חוק פציעות האימונים.
לשון החוק אומרת כי מבוגר (בלבד, החוק הזה אינו חל על ילדים) שהלך לאימון (מרצונו הטוב ואף שילם ממיטב כספו למרות שידע שהאימון עשוי לכלול קבלת מכות), ונפצע במהלך האימון ללא הבדל בסוג הפציעה ודרך טיפולה, לא יעיז להתלונן בפני בני המשפחה (להלן, אשתו), לא יספר את תרחיש הפציעה שוב ושוב, לא יתבכיין, לא יראה חזור והראה את פציעתו, לא יבוא בדרישות שונות הנובעות מהפציעה ויחריש באופן כללי גם אם גופו חבוש כולו.
כפי שכברהתלוננתי כתבתי לא אחת, בעלי האהוב, הולך לאימוני ג'יאג'יצו בהם הוא נוהג לחטוף מכות ואז לחזור הביתה. פעם זה היה רק יומיים בשבוע, ולאחרונה נוסף גם יום שני הארור ולפעמים נוסף אפילו יום אימונים בימי שישי בצהריים (עת יש להוציא את כל הילדים מהמסגרות, אחרי שאני זאת שלקחתי אותם בשישי בבוקר, שזה חוק שבעלי חוקק לעצמו ומאז אני נאלצת לבצע אותו כי אם לא, הילדים יישארו בשישי בבוקר בבית ורק זה חסר לי...).
(בואו נבהיר רגע את הנקודה הזאת של לחזור לפוסטים ישנים, כן?, כי אם אתם לא חוזרים לרשומות שכבר כתבתי בעבר, או זוכרים אותן בעל פה (ואני אבדוק את זה..), אז אין טעם שאני אזכיר אותן כל הזמן.. נכון? ובטח שאין טעם שתתלוננו לי אחר כך שאתם לא יודעים במה מדובר.. .המממ...זה רעיון מעולה לחוק שרק עכשיו עולה לי בראש, טוב, אני אחשוב על זה מאוחר יותר..),
בכל אופן, במהלך אימוניו, נוהג בעלי לשבור חלק מעצמותיו (למשל את כל העצמות באצבעות הרגליים שלו), לסדוק צלעות, לחטוף מכות יבשות, לסובב לעצמו את המפרקים, לקרוע גידים והכי גרוע... לתפוס לעצמו כל שריר בגוף....השבוע הוא אמר לי שהתחביבים שלנו אחרי הכל לא כל כך שונים, אני הולכת לסדנאות תפירה עם חברות ואצלם גם מסיימים אימון הרבה פעמים בתפירה (ניסים סיים אימון בתפירה של הראש שלו, למשל, וכל החברים שלו ליוו אותו למרפאת החירום בעודם מצחינים במדי הג'יאוג'יצו המג'וייפים שלהם, ואז הם התלוצצו עם הרופא שמכיר אותם כבר באופן אישי כי הם מגיעים לשם כמעט אחרי כל אימון).
הוא חוזר הביתה כולו חבול ופצוע (פתאום אני שמה לב שהפוסט הזה לא עובד כל כך לטובתי ורחמיכם נכמרים עליו, אבל קחו בחשבון שזה קורה 3 פעמים בשבוע...לפחות... ושבעלי בא משושלת ארוכה של היפוכונדרים...והם מאוד אוהבים לפרט את כל הבעיות שלהם...באריכות....) ואומר לי: "אל תשאלי, עשיתי אימון עם חיים, ואז כשהוא ישב לי על הראש וניסיתי לצאת מהחניקה שלו, פתאום הסתובבה לי הברך עד שממש שמעתי קנאק כזה ויכלתי לראות שהיא יוצאת מהמקום..."
ופתאום הוא קולט את המבט שלי (מבט המחוקק) ומיד הוא נזכר שאסור לו לדבר על זה, אז הוא אומר לי: "אמממ...נפלתי... בדרך, הייתי פה מחוץ לבית ונפלתי, הסתובבה לי הברך ואני צריך שתמרחי לי בן גיי (משחה מסריחה בטירוף שעוזרת לרפות שרירים תפוסים)".
אבל זה כל כך מאוחר מדי, ולכן הוא נאלץ שוב למרוח את עצמו במשחות שלו ולהחריש, ולא לבקש מאשתו לקבוע לו כל הזמן תור לאורטופד, ולחבוש אותו, ולהקשיב כל יום מה מצב הפציעה, ולהשתתף בצערו באופן כללי על זה שהוא כולו פצוע באשמתו בלבד.
כל כך הרבה שנים אנו חיים בצל פציעות האימונים, עד שביום שישי האחרון, בעוד בעלי חוטף מכות בסמינר ג'יאוג'יצו מיוחד ואני בשיאו של מסע רכישות מטורף בקניון אצלנו (בסדר, קניתי ספר לימוד לבן הגדול ושוב מחשבון מדעי שהוא איבד....אפשר לחשוב שמחשבונים מדעיים צומחים על עצים...), שקועה בהרהורים חשובים (איפה אני קונה את הקפה שלי ומה אני אוכלת לצידו) מצאתי את עצמי הולכת אחרי גבר זר ברחבי הקניון. כשניסיתי להסביר לעצמי למה אני הולכת אחריו (בטח לא בשל מראהו...), גיליתי שהלכתי אחרי שובל הבן גיי שהוא השאיר אחריו ולחלוטין הזכיר לי את הבית....
הבעיה היחידה שנתגלתה עם חוק האימונים היא שהחוק עובד לשני הכיוונים.
לפני כמה ימים חזרתי מהתעמלות הנשים שלי עם צוואר תפוס (מה זה תפוס, בואו נגיד שעל הגוף שלי היה מונח מן משהו מפותל כזה ועליו הראש שלי בהטיה מוזרה הצידה), ואז כמובן שאמרתי לבעלי:"אני לא יכולה לזוז, נתפס לי הצוואר באימון, אני מתה, אני לא יכולה לסבול את הכאב..." ומיד בעלי אמר לי: "באימון אמרת?, הא!!! את יודעת שאסור לך לדבר על זה או לקבל טיפול ממני, כן?"
אבל בכל זאת הוא התרצה ומרח לי את כל הצוואר במשחה המסריחה שלו וכל דקה הוא אמר לי: "את רואה? אני לא כמוך, אני עוזר לך, אפילו שזה קרה לך באימון, כי אני רואה שאת סובלת, אבל כשזה קורה לי? כלום...מצידך שאני אמות...לא, אני לא כמוך..."
אבל באמת שאין פה מה להשוות, כי בן אדם לגמרי יכול למות מצוואר תפוס, זה ידוע, זה אחד הגורמים המובילים למוות בעולם המודרני בעיקר אצל נשים.
טוב, הפוסט הזה היה אחד החפרניים ביותר בעולם, במידה ואתם חשים כי הפוסטים ארוכים מדי, אנא ידעו אותי (רק לאחר שאבחן אתכם אם אכן נכנסתם לכל ההפניות שנתתי לכם ולפוסטים קודמים שלי, או שידעתם כבר את החומר על בוריו... מצטערת, זה החוק...).
♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥
וסוף סוף אני מעלה קצת חותמות שעשיתי
הזוג הצעיר הזה שלח לי סקיצה שהוכנה על ידי מאייר ואני גילפתי ממנה חותמת:
עוצב על ידי סטודיו "אחד אחד", פריטי וינטג' יפהפיים.
עוצב על ידי Fauna & Flora
תראו איזה תכשיטים עדינים ויפים
סתיו, מהבלוג המקסים שלישקל'ך
בסדר, לא את כל החוקים אנשים בבית מקיימים ולפעמים גורמי האכיפה קצת מתרשלים...קורה....אבל זה לחלוטין לא מונע ממני לחוקק חוקים חדשות לבקרים למרות כישלון של חוקים ישנים.
למשל חוק חולצות בית הספר שנפל לאחר שבוע בלבד מיום היווסדו - תקציר למי שמתעצל לקרוא את כל הרשומה שוב..וחבל... חוקקתי בתחילת השנה שעברה חוק שאומר שיש להסיר את חולצת בית הספר עם ההגעה הביתה מהלימודים.
טוב, מסתבר שילדים שמצייתים לחוק הזה, מפרים כל חוק אחר שחוקק בבית, שלא לדבר על מכונת הכביסה שלי שקרסה מרוב בגדים והחוק נפל בשל בעית אכיפה, אי הפרדת רשויות וכדומה... היום הילדים נשארים עם חולצת בית ספר (המג'וייפת) שלהם עד הערב (ואם זה היה תלוי בהם, הם היו ממשיכים איתה גם למיטה). ללא ספק שיא השיאים היה כששלחנו את הבן הגדול להתלבש לפני ארוחת צהריים בשבת (עם המשפחה המורחבת) והוא חזר לבוש בסווצ'ר בית ספר (וגם לא הבין מה לא בסדר בזה). אכן, תמונות קשות-
חוק נוסף שמופר דרך קבע הוא חוק החול.
חוק החול אומר שילד (או מבוגר, אני לא מפלה), שיחזור הביתה וכיסיו, נעליו, וגרביו יהיו עמוסים בחול, יעמוד בחוץ, יחלוץ נעליו וירוקן את כיסיו (יש כאלה שסתם עומדים בכניסה לבית ואמא שלהם צריכה לעשות להם חיטוי כללי, ואפילו יש לנו ארגז חול קטן פרטי בפינה של הגינה בכניסה לבית אותו יצרתי בעצמי מכל החול שהילדים הביאו...אכן, אני ממחזרת..).
אבל לפעמים קורה שאיזה אח גדול הולך ומוציא אחר הצהריים מהגן אח קטן ומיד חוק החול מופר ואותו קטן הולך לסלון וצופה בבובספוג ובינתיים שתי תלוליות חול קטנות נשפכות מכיסיו ישר על הספה ועוד שתי תלוליות גדולות במקום בו הוא חלץ נעליים וצעק למישהו שיביא לו שוקו ומיד!
אבל לפני מספר שנים המקופלת היתה חכמה מאוד, כל כך חכמה שהיא חוקקה את החוק החשוב ביותר שנשמר בקפדנות עד היום ובכל פעם שהיא נזכרת בחיקוקו, היא לגמרי גאה בעצמה....חוק פציעות האימונים.
לשון החוק אומרת כי מבוגר (בלבד, החוק הזה אינו חל על ילדים) שהלך לאימון (מרצונו הטוב ואף שילם ממיטב כספו למרות שידע שהאימון עשוי לכלול קבלת מכות), ונפצע במהלך האימון ללא הבדל בסוג הפציעה ודרך טיפולה, לא יעיז להתלונן בפני בני המשפחה (להלן, אשתו), לא יספר את תרחיש הפציעה שוב ושוב, לא יתבכיין, לא יראה חזור והראה את פציעתו, לא יבוא בדרישות שונות הנובעות מהפציעה ויחריש באופן כללי גם אם גופו חבוש כולו.
כפי שכבר
(בואו נבהיר רגע את הנקודה הזאת של לחזור לפוסטים ישנים, כן?, כי אם אתם לא חוזרים לרשומות שכבר כתבתי בעבר, או זוכרים אותן בעל פה (ואני אבדוק את זה..), אז אין טעם שאני אזכיר אותן כל הזמן.. נכון? ובטח שאין טעם שתתלוננו לי אחר כך שאתם לא יודעים במה מדובר.. .המממ...זה רעיון מעולה לחוק שרק עכשיו עולה לי בראש, טוב, אני אחשוב על זה מאוחר יותר..),
בכל אופן, במהלך אימוניו, נוהג בעלי לשבור חלק מעצמותיו (למשל את כל העצמות באצבעות הרגליים שלו), לסדוק צלעות, לחטוף מכות יבשות, לסובב לעצמו את המפרקים, לקרוע גידים והכי גרוע... לתפוס לעצמו כל שריר בגוף....השבוע הוא אמר לי שהתחביבים שלנו אחרי הכל לא כל כך שונים, אני הולכת לסדנאות תפירה עם חברות ואצלם גם מסיימים אימון הרבה פעמים בתפירה (ניסים סיים אימון בתפירה של הראש שלו, למשל, וכל החברים שלו ליוו אותו למרפאת החירום בעודם מצחינים במדי הג'יאוג'יצו המג'וייפים שלהם, ואז הם התלוצצו עם הרופא שמכיר אותם כבר באופן אישי כי הם מגיעים לשם כמעט אחרי כל אימון).
הוא חוזר הביתה כולו חבול ופצוע (פתאום אני שמה לב שהפוסט הזה לא עובד כל כך לטובתי ורחמיכם נכמרים עליו, אבל קחו בחשבון שזה קורה 3 פעמים בשבוע...לפחות... ושבעלי בא משושלת ארוכה של היפוכונדרים...והם מאוד אוהבים לפרט את כל הבעיות שלהם...באריכות....) ואומר לי: "אל תשאלי, עשיתי אימון עם חיים, ואז כשהוא ישב לי על הראש וניסיתי לצאת מהחניקה שלו, פתאום הסתובבה לי הברך עד שממש שמעתי קנאק כזה ויכלתי לראות שהיא יוצאת מהמקום..."
ופתאום הוא קולט את המבט שלי (מבט המחוקק) ומיד הוא נזכר שאסור לו לדבר על זה, אז הוא אומר לי: "אמממ...נפלתי... בדרך, הייתי פה מחוץ לבית ונפלתי, הסתובבה לי הברך ואני צריך שתמרחי לי בן גיי (משחה מסריחה בטירוף שעוזרת לרפות שרירים תפוסים)".
אבל זה כל כך מאוחר מדי, ולכן הוא נאלץ שוב למרוח את עצמו במשחות שלו ולהחריש, ולא לבקש מאשתו לקבוע לו כל הזמן תור לאורטופד, ולחבוש אותו, ולהקשיב כל יום מה מצב הפציעה, ולהשתתף בצערו באופן כללי על זה שהוא כולו פצוע באשמתו בלבד.
כל כך הרבה שנים אנו חיים בצל פציעות האימונים, עד שביום שישי האחרון, בעוד בעלי חוטף מכות בסמינר ג'יאוג'יצו מיוחד ואני בשיאו של מסע רכישות מטורף בקניון אצלנו (בסדר, קניתי ספר לימוד לבן הגדול ושוב מחשבון מדעי שהוא איבד....אפשר לחשוב שמחשבונים מדעיים צומחים על עצים...), שקועה בהרהורים חשובים (איפה אני קונה את הקפה שלי ומה אני אוכלת לצידו) מצאתי את עצמי הולכת אחרי גבר זר ברחבי הקניון. כשניסיתי להסביר לעצמי למה אני הולכת אחריו (בטח לא בשל מראהו...), גיליתי שהלכתי אחרי שובל הבן גיי שהוא השאיר אחריו ולחלוטין הזכיר לי את הבית....
הבעיה היחידה שנתגלתה עם חוק האימונים היא שהחוק עובד לשני הכיוונים.
לפני כמה ימים חזרתי מהתעמלות הנשים שלי עם צוואר תפוס (מה זה תפוס, בואו נגיד שעל הגוף שלי היה מונח מן משהו מפותל כזה ועליו הראש שלי בהטיה מוזרה הצידה), ואז כמובן שאמרתי לבעלי:"אני לא יכולה לזוז, נתפס לי הצוואר באימון, אני מתה, אני לא יכולה לסבול את הכאב..." ומיד בעלי אמר לי: "באימון אמרת?, הא!!! את יודעת שאסור לך לדבר על זה או לקבל טיפול ממני, כן?"
אבל בכל זאת הוא התרצה ומרח לי את כל הצוואר במשחה המסריחה שלו וכל דקה הוא אמר לי: "את רואה? אני לא כמוך, אני עוזר לך, אפילו שזה קרה לך באימון, כי אני רואה שאת סובלת, אבל כשזה קורה לי? כלום...מצידך שאני אמות...לא, אני לא כמוך..."
אבל באמת שאין פה מה להשוות, כי בן אדם לגמרי יכול למות מצוואר תפוס, זה ידוע, זה אחד הגורמים המובילים למוות בעולם המודרני בעיקר אצל נשים.
טוב, הפוסט הזה היה אחד החפרניים ביותר בעולם, במידה ואתם חשים כי הפוסטים ארוכים מדי, אנא ידעו אותי (רק לאחר שאבחן אתכם אם אכן נכנסתם לכל ההפניות שנתתי לכם ולפוסטים קודמים שלי, או שידעתם כבר את החומר על בוריו... מצטערת, זה החוק...).
♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥
וסוף סוף אני מעלה קצת חותמות שעשיתי
הזוג הצעיר הזה שלח לי סקיצה שהוכנה על ידי מאייר ואני גילפתי ממנה חותמת:
עוצב על ידי "גני דובי ושריק" (המומלצים מאוד, הלוואי והקטנצ'יק שלי היה בגן הזה)
עוצב על ידי סטודיו "אחד אחד", פריטי וינטג' יפהפיים.
עוצב על ידי Fauna & Flora
תראו איזה תכשיטים עדינים ויפים
שיהיה לכולנו סוף שבוע מעולה
ותודה שהייתם פה (אם הגבתם בכלל שיחקתם אותה, אני בהחלט אשקלל את זה בציון הסופי)
נשיקות
מקופלת
